שיכורים כמו פרעונים

האלכוהול תופס מקום מכובד בהיסטוריה האנושית, ונדמה כי בלעדיו לא הייתה האנושות מגיע לאן שהגיעה. האלכוהול מלווה אותנו כבר אלפי שנה וכיום יש ממצאים המעידים על גילוי האלכוהול על ידי האדם ותחילת ייצור יין כבר בשנת 5,000 לפני הספירה באזור בבל ופרס. לאחר מכן במצרים העתיקה ייצרו שיכר דגנים, בירה בעברית, שנלגם כמים בתקופת הפרעונים שצרכו גם יין.

בתקופת יוון הקלאסית, עלה האלכוהול מדרגה והגיע לשלב בו נחשב למשקה האלים. האלים היווניים, כידוע, היו כל-יכולים וככאלה, כל דבר שיוחס להם נחשב כדבר הקדוש והטוב ביותר. כך גם בנוגע לאלכוהול.

היוונים הבינו כיצד מייצרים שיכר מענבים, כלומר יין, ורקחו ממנו כמויות גדולות. היין תפס מקום כה מיוחד בתרבות היוונית, עד שהוחלט כי דיוניסוס יהיה אל היין. אותו דיוניסוס היה אחראי בתחילה על מחזור הטבע ולאחר מכן קיבל על עצמו אחריות בכל התחומים הקשורים לדברים הקשורים בחיי הוללות ומשחררים את הנפש מהגוף, כמו מוזיקה, אהבה, שינה, מוות וכמובן - יין.

על פי המיתולוגיה, דיוניסוס מת בחורף כשה?רה, אשתו של זאוס שקינאה במאהבתו, שלחה טיטאנים לקרוע את גופו לגזרים. אולם, בעונת האביב קם דיוניסוס לתחייה, והחל לנדוד בארצות יחד עם קהל מאמיניו. בכל מקום אליו הגיע, לימד דיוניסוס את התושבים את אמנות נטיעת הגפנים וייצור היין, ובכך הפיץ את פולחנו. כל מי שהתנגד לו ולמעשיו, הומת על ידי מאמיניו האדוקים.

חגיגת הפולחן לדיוניסוס הפכה לאירוע רב משמעות. בחגיגה, "דיוניסיאה", השתתפו רק גברים, הנשים נשארו בבית ומדי פעם ערכו חגיגה משלהן בשם "חג הת'סמופוריה". במהלך הדיוניסיאה נולד מין שיח פילוסופי, שכיום ידוע בשם "סימפוזיון", שבתרגום פשוט משמעו "לאכול ולשתות ביחד". החבר'ה היו עסוקים בעיקר בשיחות פילוסופיות עמוקות, במשחקי ספורט ומחשבה, באורגיות המוניות (שבעקבותיהם הפך דיוניסוס לאל הפריון), אך בעיקר בשתיית יין מרובה.

הסימפוזיונים נערכו כל פעם בביתו של משתתף אחר, כשכולם משתתפים בהוצאות הכספיות של הארוע. היין הוגש מתוך כדי חרס גדולים, והאוכל הוכן על ידי הנשים, או מ"קייטרינג" של מטבחים ידועים בפוליס.

כולם חלצו נעליים, התיישבו ונשענו על כריות והתחילו בארוחה טובה של דגים, בשרים ופירות לקינוח, שלוותה בשתיית יין.בעצם שיהיה ברור האוכל הוא זה שלווה את היין, ולא ההיפך. בזמן הסעודה נערך טקס פולחני לכבודו של דיוניסוס כשהחוגגים שותים מעט יין טהור (שאינו מהול במים) ומתיזים כמה טיפות על הרצפה כשהם מזכירים את שמו של האל.

העבדים קיבלו מבעל הבית הוראות בנוגע לכמויות היין שישתה כל אורח. בקיץ הועבר היין לכלים מיוחדים שקיררו אותו ובחורף הוא הוגש חם. היין זרם לגרונם של האורחים ללא הפסקה במשך כל החגיגה, עד שהיו שיכורים לחלוטין ולא יכלו לשתות עוד.

בדיוק אז הזמין בעל הבית רקדניות ומוקיונים שיבדרו את החבורה העליזה. חלק מהרקדניות רקדו ריקודים ארוטיים, וחלקן היו זונות ובידרו בדרכן את האורחים שרצו בכך. האות לסיום האירוע היה הפסקת הזרמת היין. ברגע שהחוגגים ראו שהכדים לא מגיעים, הייתה הבנה שהחגיגה הסתיימה, והגיע הזמן לשוב הביתה.

התיאטרון החל אף הוא בזכות האלכוהול ודיוניסוס. במהלך הדיוניסיאה, לאחר השתכרותם של כל המשתתפים, החלו החברים לחקות איש את רעהו ולבסוף החלו החוגגים המבושמים להעלות הצגות מחייהם ומחייו של דיוניסוס- עצובים ומצחיקים. כך בעצם נולדה הקומדיה והטרגדיה. בעקבות התפתחות הדרמה, הפך דיוניסוס לאל המסכה (שגם עטה על פניו ומי שראה אותו בלעדיה נטרפה דעתו או מת) ולאל המטמורפוזה.

אוריפידס, מגדולי מחזאי יוון במאה הרביעית לפנה"ס, כתב את "הבאקכות", מחזה שהוקיע את פולחן דיוניסוס ואת אובדן השליטה המאפיין אותו ותרם לדעיכתו של דיוניסוס בכל הנוגע ליין.

אז אמנם היום, כשתרומתם האלכוהולית של היוונים מסתכמת באוזו, יוון אינה נמנית על חבורת המדינות המשפיעות אלכוהולית על היקום. אך בראייה היסטורית, אין לנו אלא להודות ליוונים שהשרישו בנו את מנהגי השתייה המוכרים לנו היום ואת הכיף הגדול בשתיית אלכוהול עדלאידע. אז הרימו את הכוס, התיזו מעט מן המשקה על הרצפה לכבוד דיוניסוס, ושאגו בגרון ניחר:"יא מאס" (לחיים ביוונית)!!!

* תודה לאסף איל על העזרה בהכנת הכתבה.