שותה העיירה

אחד היתרונות הגדולים של אלכוהול על פני מתחריו המאלחשים, הוא הזמינות שלו. אלכוהול - בירה, וויסקי, יין, קאווה, וודקה, ג'ין, טקילה - וזאת יודע כל דרדק, נמצא במרחק של 5 דקות ממך לכל היותר בכל זמן נתון, ולא דורש יותר מתעודת זהות, עיניים יפות או איזה מחשופונצ'יק, כדי לקבל אותו, ללא כל חשש מזרועות החוק. כל התכונות הללו, למרבה השמחה (או הצער, תלוי), נכונות כמעט אך ורק לישראל, שבה - בניגוד לארצות הברית הפרנואידית או מרבית ארצות אירופה בה הברים וחנויות האלכוהול נסגרים בשעה אחידה ומוקדמת - פיצוציות, סופר-מרקטים וברים פתוחים מסביב לשעון.

התכונות הללו, הן גם אלו שהופכות משקאות כמו בקבוק הוודקה-אוכמניות של סמירנוף, המותג האמריקאי הוותיק, למיותרות. היות ובכל בית עסק בו תרכשו וודקה תוכלו לרכוש לצדו גם משקה שיתערבב עמו באלגנטיות, היינו מיץ אוכמניות טבעי, הדחיסה שלהם לתוך משקה אחד בצורה מלאכותית, בדומה לאבסולוט אגס שסוקר כאן זה מכבר, עושה עוול עם כל הנוגעים בדבר (בעיקר בשל הטעם לוואי שנשאר לאחר הלגימה). היתרון היחיד עליו אני יכול לחשוב בהקשר של הסמירנוף-ודקה-אוכמניות, מגיע בשוטים, אבל מי לעזאזל רוצה לשתות שוט של וודקה מתקתקה? גם הכוסיות הכי מפונפנות יעדיפו צ'ייסר - איזו מילה איומה - של סמירנוף רגילה מאשר את זו המעורבבת עם אוכמניות, ככה שמעבר לאפקט המיתוגי והנוכחות על המדף, קשה לי להבין למה היא בכלל קיימת. ובכל זאת, וודקה בטעם אוכמניות זה לא דבר באמת רע.