יופי, כפי שיוכיחו לכם מחקרים אנתרופולוגים ומאיה ישעיהו, הוא מושג חמקמק. כמו עישון, הוא יכול להיות מזיק מאוד, אם לא יודעים כיצד להשתמש בו. כמו מוזיקה, הוא דבר שנולדים אתו, אבל אפשר לשפר אותו בעזרת עבודה קשה. לדן נקמורה ופרינס פול יש לא מעט רעיונות כיצד תוכלו להפוך לאנשים כל כך יפים, עד שההילה הקורנת שלכם תגרום אפילו לבנאדם כמו גיל טייכמן לקנא. אבל בית הספר לדוגמנות השני של דן "דה אוטומוטור" נקמורה (שקורא לעצמו כאן נתניאל מריווטר) ופרינס פול (הלא הוא צ'סט רוקוול), הוא בהחלט לא על יופי או אפילו על מוזיקה טובה, אלא על ספר הטלפונים העצום בהיקפו והמגוון בתכולתו של צמד מפיקים שמכירים את כולם.
רק בשנה האחרונה הספיק האוטומטור להפיק לבלוז אקספלוז'ן, לעשות רמיקס לאינטרפול, לעבוד על האלבום השני של פרנץ פרדיננד ולהצטרף להרכב אינדי סקוטי גרוע בשם הד אוטומטיקה. אם היו עוד ימים בשנה, הזכרון הסלולרי שלו היה מצריך ממנו להקים חוות שרתים, אולם גם היום הוא מספיק בהחלט על מנת לארגן את הבנד-אייד של עולם האינדי. ואם יש אינספור סלברטיז זמינים, אבל רק 80 דקות על דיסק, למה לא לחלק את הנוכחים לזוגות או שלישיות? למה לא להפגיש בין אלכס קפראנוס מפרנץ פרדיננד ובין זמר הרגאיי הותיק ברינגטון לוי לקטע דאב, ספק אירוני, על כך שהעולם השתגע? למה לא לקחת את RZA מוו-טאנג קלאן ולהפגיש אותו עם סדריק ביקסלר ועומר רודריגז לופז ממארס וולטה, או למצוא את ג'ון הוטס ולשדך אותו עם סנסציית המיינסטרים הבריטית ג'יימי קולום לקטע נבואי בשם "הטעות הגדולה ביותר"?
למה לא? בגלל שצריך להיות באמת מוכשר בשביל לקחת כמה מהאנשים הטובים ביותר בעולם המוזיקה (שיהיה ברור, מייק שינודה לא פועל בעולם המוזיקה), ולגרום להם להשתתף באולימפיאדה של בינוניות. והעובדה שאפילו מה שאמורה היתה להיות גולת הכותרת, ההפקה, נשמעת כמו אוטומציה שהיא הדהוד של שאר הפרויקטים שנקמורה עשה בחייו, מובילה לכמה תובנות: 1. את הגורילז הוביל דיימון אלברן 2. ב"Lovage" היתה נוכחות מסיבית של מייק פטון והביטים של האוטומטור עוד נשמעו רעננים. 3. אם חשבנו שלפרנץ פרדיננד יש בעיות, כעת אנו בטוחים.
נכון, בהנדסום בוי החדש יש קטע מדליק מאת פארל ויליאמס מהנפטונז וג'ולי קרוז של דיוויד לינץ', קטע לא רע עם קט פאואר וקטע חביב עם ג'ק ג'ונסון, אבל כל השאר, ובהנחה שגילכם גבוה מ-14, הוא אוסף של שאריות היפ-הופ ורעיונות גרועים (משטרת הטעם הטוב צריכה לירות בכל מי שמנסה להחיות את פטבוי סלים). במקום סלון יופי יש כאן כאב ראש. במקום כוכבים יש כאן צלליות. במקום מוזיקה יש כאן שיעור ארוך בקשקוש. אם השנה הייתה 1992 זה עוד היה נחשב מאסטרפיס.
הנדסום בוי מודלינג סקול, "White People" (אטלנטיק, הד-ארצי)
עוד בוואלה!
בלוז של ראשון בבוקר
את האלבום החדש של ה(ג'ון ספנסר)בלוז אקספולז'ן הפיקו די.ג'יי שאדו, צ'אק די, דן דה אוטומטור מהפסקה למעלה ודיוויד הולמס. אפילו הם לא הצליחו לקחת את הלהקה למקומות הרבה יותר רחוקים מאלו שאפיינו אותם קודם (בדיוק כמו שחבורת המטריקס שעשו לבריטני את "טוקסיק" לא הפכו את מוני סוזוקי למשהו שאינו דאפט גראג' בלוזי). אם לא אהבתם את ג'ון ספנסר וחבורתו קודם, לא תאהבו אותם גם בשמם המחודש ועם סוללה של מעצבי סאונד מאחור (ולא בטוח שההפך הוא הנכון). הם אמנם קמו הרבה לפני הווייט סטרייפס, אבל כפי שמלמדת השורה "זה רוק-אנ'-רול, לא המוזיקה של השטן", היו כמה שעשו את זה קודם. והאמת, הרבה יותר טוב.
בלוז אקספלוז'ן, "Damage" (הליקון)