אמיר נפרד ממני בתקופת המבחנים. "ממי, גדול עלי כל המחויבות הזאת", הוא מחה דמעה מבצבצת. איזו מחויבות? כל הסיפור אתו היה בסך הכול איזה חודש וחצי, ואני נשבעת שלא הספקתי להציע לו נישואין. אחרי זה לא יצאתי מהבית ומהטרינינג במשך שבועיים, למעט גיחות קצרות להיכשל במבחנים.
אבא אמר שעדיף ככה, אולי סוף סוף אני אלמד קצת. "אין לך זמן לבחורים עכשיו, תגידי להם שיחכו".
טוב אבא, אם אני אזכור.
שי לעומתו, ניסה ללמד אותי לקח חשוב בתורת היחסים. "אתן הבנות כולכן רק רוצות לתפוס חתן", הסביר לי בסבלנות. "אתן משחקות משחקים ומעבירות את הזמן בשטויות, כי אתן חושבות שזה גורם לנו לרצות יותר, כדי שאחר כך תוכלו להתנהג כמו שאתן באמת". ובגלל זה הוא עזב.
"איזה משחקים"? השתוממתי. "אני אף פעם לא משחקת משחקים".
למרות שהם לא ששים להודות בכך, הם נוטים לשחק משחקים לא פחות מאתנו.
"את יודעת טוב מאד על מה אני מדבר". אמרתי לו שאני חייבת לסיים וניתקתי. אני שונאת משחקים.
בסוף נשבר לי כבר מעצמי אז זרקתי מעלי את הטרינינג לטובת חזות מהוגנת יותר ויצאתי החוצה, אל האור. שמעתי שכל הקניון באיזה מבצע מטורף, והייתי חייבת לבדוק במה מדובר. בקסטרו נתקלתי במיטל, שלא ראיתי חודשים. עוד לא הספקתי לברר מה העניינים כשהיא הזדרזה לשאול: "נו, יש לך מישהו חדש"?
זהו, נגמרו כל השאלות האחרות שהיא יכולה לשאול? עכשיו אני אמורה לענות, ולשאול בחזרה מה איתה ולשמוע על המישהו החדש המקסים שלה, וכמה שהסקס כמובן נהדר. לא היה לי כוח לזה אז לא שאלתי. אמרתי שהיה משהו ונגמר. היא נראתה עצובה נורא, אבל רק לרגע, כי היא מיד התאוששה וידעה מה צריך להיעשות.
"יש לי בדיוק את הפתרון בשבילך", חייכה ובהינף יד שלפה מתיקה האדום את המרפא לכל מכאוביי.
"מה זה"? זה היה ספר קטן וורוד.
"זה מהיום התנ"ך שלך".
"איך ספר קטן וורוד יכול להיות התנ"ך שלי"? נתתי בה סימני שאלה.
היא נתנה בי מבט מחנך.
"תקראי אותו בעיון, זה יחולל ניסים".
איזה מבצע ואיזה נעליים. הכול היה הרבה יותר מדי יקר לסטודנטית ענייה כמוני, וכל שנותר לי לעשות היה להתיישב על הספסל הקרוב ולפתוח את הספר הוורוד.
עד כאן הנס הראשון. זה היה ספר כללים. מלא מלא כללים וורודים. הכריכה הנשואה באושר הבטיחה לי שאם אמלא את כל הכללים באדיקות, אשיג לא רק חבר, אלא בעל. הוא ירצה להתחתן אתי ולחיות אתי לנצח. באושר. תוך מספר חודשים מועט אוכל לחזור להתנהג כאני עצמי, ויהיה כבר מאוחר מדי בשבילו להפסיק לאהוב אותי. איזה שטויות, מלמלתי לעצמי, אבל התחלתי לקרוא בכל זאת.
אבל רגע, נניח ולא הייתי: איך אפשר פתאום להפוך להיות יצור מיוחד?
הלאה.
חוק מס' 2: אל תדברי אתו ראשונה
חוק מס' 3: אל תנעצי בו מבטים
הפעם הראשונה שראיתי את אמיר הייתה בספרייה. הוא ישב בדיוק מולי ולא הצלחתי להתרכז. כל פעם שהרמתי את מבטי כדי להרהר לעומק במשמעויות (הנסתרות מעיני) של החומר שניסיתי לקרוא, איבדתי את חוט המחשבה. הוא פשוט היה שם, לא מראה כל סימן שהוא מודע, ולא במעט, לעיניו המדהימות; או לשאר חלקי גופו המדהימים. הצצתי בחוברת שהייתה פתוחה לפניו. לומד חשמל. כמובן. עם זאת, הוא לא היה חיוור וכפוף כמו חשמלטורים רבים וטובים. הו לא.
הוא הביט בי. אני הבטתי בו עוד קודם. הוא השפיל מהר את עיניו. אחרי כמה דקות הוא ניסה שוב, ומצא אותי מביטה בו, עוד מאז. הוא חייך במבוכה.
זה המשיך כך עוד זמן מה, עד שפקעה סבלנותי והתחלתי אתו.
וכך קרה שמבלי למצמץ הפרתי את חוקים 2 ו-3 גם יחד. בברוטאליות גסה, יש לציין. נאנחתי בכאב. לא פלא שאני לבד.
חוק מס' 14: לא יותר מנשיקה ידידותית בפעם הראשונה
למען הסדר הטוב, לא אומר מילה.
וזה ממשיך כך עוד ועוד וצובר תאוצה עם:
"אל תסכימי להיפגש בשבת אם הוא מתקשר אחרי יום רביעי, אל תיפגשי אתו יותר מפעם-פעמיים בשבוע" והנורא מכל: "אל תדברי על נישואין, גם לא כדי לספר לו שאחיך מתחתן מחר".
סגרתי את הספר בשאט נפש. כנראה שלא נועדתי להתחתן מעולם. אני אמשיך להתחיל איתם כאחוזת אמוק, והם ימשיכו להיחנק מרוב מחויבות. ככה זה. אני אגדל ואהיה רווקה זקנה עם חתול ורדיאטור. צעדתי הביתה עם הראש באדמה, כך שמטבע הדברים נתקעתי במישהו. גמגמתי התנצלות מבלי להרים את הראש והמשכתי ללכת. אבל הוא עצר אותי.
"היי, את לא באמת קוראת את השטויות האלה, נכון?" גיחך אלי הבחור ירוק העיניים.
וואי, איזה עיניים.
"לא לא", צחקתי מקרב לב. "מה פתאום". ואז חשבתי רגע, והוספתי: "תגיד, מה השעה?"
