אפס אפס שבע בסולם אורשר

סרטי אקשן שמכילים את השילוש הקדוש של טכנולוגיה, מוח אנושי גאוני ופוצי-מוצי עם אישה יפה, לנצח יכילו בתוכם גם זכרו של ג'יימס בונד. כנראה שנרה של הדמות המיתולוגית יאיר הרבה אחרי שהעזרים הטכנולוגיים בסרטיה יהפכו לגרוטאות. "רשיון לגנוב", הסרט החדש מבית היוצר של ברט ראטנר ("דרקון אדום") אמנם לא עוסק בריגול, אבל בהחלט מדיף ניחוח בונדי כשהוא בונה על שילוש קדוש מעט שונה – ציצים, פשע ופירס ברוסנן. הציצים שייכים לסלמה הייק ("פרידה", "היו זמנים במכסיקו"), הפשע הוא שוד יהלומים ופירס ברוסנן נושא עימו באופן מוצהר את המטען הגנטי של 007, לטוב ולרע.

אלא שכאן בערך נגמר הדמיון בין "רשיון לגנוב" לכל סרט אקשן או פשע מוצלח, ומתחילים ההבדלים. במקום פשע מתוחכם אנחנו מקבלים קומבינה לא אמינה בו גונב הצמד ברוסנן והייק את אחד היהלומים היקרים בעולם. במקום נערת בונד נחשקת ומסתורית אנחנו מקבלים זוויות צילום זולות של דדיה החטובים של הייק. ובמקום אמצעים טכנולוגיים משוכללים אנחנו זוכים במכונית על שלט רחוק שננעלת ונוסעת בזיגזגים.

בחירתו של הבונד האירי תכול העיניים לתפקיד הגנב המשוכלל, הופכת לחרב פיפיות משום שהתסריט של "רשיון לגנוב" חסר את כל מה שהטובים בסרטי ג'יימס בונד מציעים: אקשן, תחכום, מודעות עצמית והומור דק מפוזר מלמעלה. התחליף שתסריטאי "רשיון לגנוב" מצאו למרכיבים האלה הם חוסר עקביות, ממד זמן של מסטיק נמתח והרבה רגעי מבוכה בהם מציגה סלמה הייק את שללה הפיזי קבל עם ועדה.

הסיפור הוא על מקס (ברוסנן), החלק הזכרי בצמד גנבי-על שכולל גם את לולה (הייק) האקזוטית. שני הגנבים סיימו לגלח את אחד היהלומים הכי יקרים בעולם ממוזיאון יוקרתי, ויצאו לגמלאות באי עטור קוקוסים, קוקטיילים ושקיעות יפהפיות. סטנלי לויד (וודי הרלסון בתפקיד מביך), סוכן FBI פעור עיניים, עוקב אחריהם משום שהוא לא מאמין שמקס הגנב המחונן באמת נטש את מקצועו. להפך – הוא בטוח שצמד השודדים מתכנן לנכס לעצמו יהלום שנמצא על ספינת שעשועים החונה לא הרחק מהאי בו בחרו לכלות את כספי הפנסיה הענקית שלהם. העניין הוא שבשעה שלולה אכן וויתרה על הקריירה העבריינית לטובת תחביבים כמו צלילה, יוגה ודוגמנות עירום, מקס עדיין נגוע בחיידק הגניבות. חוסר היכולת שלו להסתפק בחברתו ובחיים הנוחים מקשים על הסינכרון בין מקס ללולה, וחיי האהבה המושלמים עולים על שרטון.

על הנייר, סיפורם של הגנבים-האוהבים לא נשמע גרוע. אבל שתי הבעיות המרכזיות שהופכות את הצפייה ב"רשיון לגנוב" לחוויה המזכירה היתקעות במעלית, הן תסריט עילג ובימוי חרמני. התסריט מנסה להציג שוד מתוחכם ולא מצליח להתעלות מעל לסצנות חדירה דרך מערכת האוורור, כאלה שראינו כבר בעשרות סרטי פעולה אחרים. מתח ואקשן הן מילים שהמרחק בינן לבין הסרט גדול מכדי להיכתב. בימוי השחקנים לא מודע מספיק בכדי לייצר הומור, שלא לדבר על הומור עצמי בסצנות בהן הוא לגמרי מתבקש. בימוי המצלמות, לעומת זאת, עסוק כאמור, בצורה אובססיבית בקימורי גופה של הייק.

עם זאת, ההנחה שלי שבכל סרט אפשר למצוא משהו טוב, אפילו ב"רשיון לגנוב", התגלתה כנכונה. חיפשתי היטב ומצאתי - קודם כל, הלוקיישן הקריבי מוצלח מאד. שנית, בתחילתו של הסרט, בהבלחה חד פעמית ולא ברורה, משתרבבים לפריים פניו של אדוארד נורטון. מיד אחר כך הוא נעלם מבלי לנמק - בטח קרא את התסריט ובחר לברוח כל עוד נפשו בו. אני לא יכולה להאשים אותו – עם תסריט כזה, אפילו ג'יימס בונד היה נס על עקבותיו בצרחות זוועה.