וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אני, ג'ון פ.

ערן מחלו

14.12.2004 / 11:14

ערן מחלו ממשיך לעקוב אחרי סדרת האלבומים של ג'ון פרושיאנטה, שכנראה לקח משהו שנתן לו רופא אליל אינדיאני

ג'ון פרושיאנטה בטירוף. בזמן כתיבת שורות אלו, יום לפני התאריך הרשמי של הגעת אלבומו האחרון, "Inside Of Emptiness” (תוככי הריקנות, בתרגום חופשי לגמרי) למחוזותינו, כבר שוחרר לאוויר העולם האלבום הבא של האיש. המסקנה המתבקשת מהתבטאויות קודמות ומהקצב המרשים (אלבום חמישי השנה) של העבודה שלו, היא שהברנש נפגש עם רופא אליל אינדיאני שציווה עליו להקליט שישה אלבומים בשישה חודשים, או שמדובר בקקטוס הזייתי טוב במיוחד (גם שילוב של השניים תופס).

אם לפני 4 שנים, מיד לאחר ש"להקליט רק מים במשך 10 ימים" ראה אור, הייתם מפגישים אותי עם דג זהב - מאלו שמגשימים משאלות, אני די בטוח שהמשאלה הרביעית הייתה אלבום אחד של מר פ. בחודש. אבל דרכיו הנסתרות של האל ושל דגי הזהב המזוינים פגשו בר-מזל אחר, שבאופן מפליא, אחרי שהסתדר על אושר, בריאות וכסף, רצה בדיוק כמוני.

בהתחלה זה נשמע כמו בדיחה. אחר כך זה כמו חלום שאתה לא רוצה להתעורר ממנו. לאט לאט אתה מתרגל לנוחות המפנקת הזו (פלוס עוד סיבה להיכנס לחנות דיסקים ולעשות "קנייה מרוכזת") – ואז, אז מגיע הרגע השפל – ביקורת.

הריקנות משחררת

אמנים הם אנשים מסובבים לגמרי, את זה כל אחד יודע. הקטע היפה הוא היצירתיות שבפסיכוזה. אצל אחד זה משקפיים וקוקאין, האחר אוהב טקסים פגאניים וההוא סתם מעדיף ילדים קטנים. אצל מר פ. זה מתבטא כרגע בפרץ יצירה בלתי נשלט.

אתם שואלים מה רע בכזה הספק? שאלה טובה. מצד אחד, המון מוזיקאים היו מייחלים למצב אוטופי שכזה, אבל מאידך, כמעט כל אחד מתעשיית המוזיקה ייספר לכם שתדירות כזו של הקלטות והוצאות אלבומים היא מתכון בטוח לאסון, כלכלי ויצירתי כאחד, כי הרי יום אחד ייגמרו הכסף והמוזה.

ואכן, לפרקים, במיוחד ב-“What I Saw”, הקטע הפותח של האלבום, יש תחושה לא נעימה של מיצוי - שלא לומר מאיסות. בא לך להרים טלפון למר פ. (הרי אתם כבר חברים קרובים, לא?) ולהגיד לו – "ג'וני, תרגיע". אז זהו, חכו רגע, תניחו חזרה את השפופרת.


אחרי עיקום הפרצוף והתזוזה חסרת המנוחה בכיסא, אני פתאום קולט שזו כבר הרצועה השישית ("ריקנות") ושהמרחב שבין אוזניי כולו אפוף תענוג. כל השטיקים המוכרים, לא משהו שלא הכרתם, כולם חוזרים : שירה שבורה, צרחות, לחישות, קירות של סאונד, מילים הזויות במיוחד, סאונד גראנג'י מלוכלך ובמיוחד עצב. עצב שאין לו התחלה ואין לו סוף. יצירה.

הדרך המפותלת והחמקמקה בה בוחר מר פ. להגיש את שיריו והסדר בו הם מושמעים, מתחברים למעין מילת קסם, כישוף שאין לו הסבר ממשי. ברגע אחד זה נשמע כמו מנטרה שחוקה, ורגע אחד מאוחר יותר זו הרמוניה שפוגעת בלב ובבטן, סטירה ולטיפה באותה נשימה.
מר פ. משחק בנו, כמו ילד שאתה יודע שהוא מהיר וטוב ממך ושלעולם לא תתפוס אותו, וזה רק נותן לו את כל הלגיטימציה בעולם להמשיך ולהקניט אותך.

שלוש שמיעות רצופות של האלבום הקצר מדי הזה, זה כל מה שהיה נחוץ. 40 דקות כפול שלוש ואני שוב מכור. וכשהסוטול דועך לאיטו, האצבעות מובילות אותי לאתר הראשון שימכור לי את המנה הבאה.

ג'ון פרושיאנטה, "Inside Of Emptiness” (הד ארצי, Record Collection)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully