איגי פופ על אסיד

אני זוכר את הרגע שבו נפתחתי למוזיקה אלקטרונית והסכמתי לייחס לה את אותו כובד ראש שהקדשתי עד אז לגיטרות-באס-תופים. מה שאני כבר לא זוכר, הוא מתי הפסקתי להתנגד לאלקטרוניקה. ההבדלה שנהגתי לעשות כנער בין מוזיקה "רצינית", שיוחסה לרוק, לבין מוזיקה "קלילה" יותר, שלכאורה נועדה רק להעביר איתה את הזמן, כמו שהרגשתי בימי הדאנס הראשונים, נעלמה כלא הייתה. אינו, בואי, KLF, די.ג'יי שאדו, מייק פאטון, ג'פאן, אורביטל, פרינס, ג'אזנובה, זפלין ופרושיאנטה, כולם מעורבבים לי במוח כעיסת באסטרד-פופ אחת גדולה, שכבר לא יודעת מה היה שם קודם, הרוק-אנ'-רול או התרנגולת.

משום כך, לפעמים אני מתקשה להבין את הבעיה המוכרת לרבים כל כך, בחציית הקווים בין עולמות האלקטרוניקה והרוק הנפרדים לכאורה. מה בעצם העניין של הרוקרים? "סינתיסייזרים לא יכולים להעביר שום רגש" - עם הטיעון הזה גמרנו כשהיינו בני חמש, לא? ושל האלקטרונאים – " הרוק-אנ'-רול מת" - חליק ז'נטיל, ההצהרה הזאת מתה כבר מזמן - רוק-אנ'-רול 2004 בועט יותר מתמיד. עם מי שפשוט לא אוהב את אחד העולמות ה"שונים" אני לא מעז להתווכח. עניין של טעם, אין פשוט ונהיר מזה. אבל אני מדבר על אלה שיכולים להתחבר למקומות מוזיקליים נוספים. לצורך העניין, מה אמור למנוע מכם מלשמוע קטע אסיד-האוס ארוך ורפטטיבי ולהתמסטל מהמנטרה שלו, בדיוק כמו שאתם מתמסטלים מקטע רוק פסיכדלי, שעובד לפי קווי מתאר דומים?

אולי זה רק בראש שלי, אבל נדמה לי שנוסחת הקסם למעבר חלק ולא מורגש בין אלקטרוניקה ורוק, כזה שאחריו כבר לא ממש זוכרים איך זה הרגיש לחיות בשתי מדינות נפרדות, נמצאת כיום בלעדית בידי צוות ההפקה/לייבל DFA. הרמיקס שהם עשו ל"Rise" של דליה גונזלס וגווין רוסום הוא בעצם קטע אלקטרו-האוס מסונתז וקלאסי. זה פשוט הבייס-דראם שהם הכניסו שעושה את ההבדל. זה נשמע אולי כמו פרט טכני פעוט ערך, אבל הקיק הזה, עם סאונד חי ומנופח של תופי רוק, גורם ל"רייז" להפוך מקטע סטנדרטי, לקטע אלקטרוני סטנדרטי שחובב רוק יוכל להתפנק עליו. וזה כבר לא בדיוק עניין סטנדרטי. רבות דובר ועוד ידובר במהפכונת הכיפית שאחראי לה צמד המפיקים הניו יורקי הזה, DFA, שבבעלותם גם חברת תקליטים באותו שם. הם מובילים ומהנדסים את צלילי הPאנק-Fאנק או הדיסקו-Pאנק של השנים האחרונות, וכל היופי הוא שלמרות שאין מאחוריהם (עדיין) אף תקליט מושלם, הם נמצאים בתהליך חיפוש תמידי, ונדמה שהם עושים חיים בכל שניה נתונה.

"House Of Jealous Lovers" של הראפצ'ר, מההפקות הראשונות שלהם, נשמע כמו התעוררות מחודשת של הקיור, תוך שהם רוקדים על קטע דיסקו, ומוציאים לו את הקישקעס. "Losing My Edge" של LCD Soundsystem הוא מה שהיה קורה אילו הפול וגנג אוף פור היו נולדים לעולם שכולו דאנס. LCD, הרכב הבית של ג'יימס מרפי, חצי ה-DFA והפארל ויליאמס של הצמד, מוציא בעקביות את הסינגלים החזקים, המקוריים והמפוצצים ביותר של DFA, ו-"Yeah" שלו הוא המנון הPאנק-Fאנק של השנה. מרפי של "Yeah" הוא איגי פופ על אסיד, עם שני הבדלים. האחד- זהו איגי פופ שהשמין והבין שהוא כבר לא ייראה כמו הסולן של הסטרוקס, ועל הזין שלו. הבדל שני - האיגי הזה יוצא מחדר החזרות המעושן שלו ונכנס למסיבת האוס וברייקביט. בבוקר הוא יוצא ממנה על ארבע.

"DFA Compilation #2" הוא אוסף חדש ומשולש, לא פחות, של מיטב ההפקות של הצמד מהשנתיים האחרונות, והוא מאגד אך ורק קטעים שהופיעו על סינגלים בלבד, ולא יצאו על גבי אלבום. הדבר הראשון שקורה כשנפתח האוסף עם "Casual Friday" של Black Leotard Front (של דליה גונזלס ורוסום, הנ"ל), הוא שלא ברור אם זו מחווה ל-פבליק אימג' לימיטד, לנינה האגן או למיס קיטין. הדבר השני שקורה, הוא שלא ברור איך חלפו 15 דקות כל כך מהר.

הקטעים שמשלבים בתוכם כמה סגנונות הם הקלפים המנצחים של ה-DFA, אבל מיצובם כעמודי היסוד של האוסף, מטשטש גם את המעברים בין הקטעים היותר רגילים. "אני רובוט" האסיד-האוסי של החואן מקלין מתחבר בשיא הטבעיות לרוק האנרגטי של הראפצ'ר. ביניהם משוטטים גם האמביינט-נויז-פוסט רוק של בלאק דייס והצעקנות המשונה של J.O.Y היפנים, כצדדים האבסטרקטיים של DFA, כמין הצהרת חוסר וויתור על האינטלקט לטובת סערת ריקודים בלבד.

האוסף הזה, שכולל גם דיסק מיקסטייפ שמחבר קטעים משני האוספים עם אחרים, הוא עדיין לא המאסטרפיס שהPאנק-Fאנק מחכה לו. בעיקר כי הוא כמעט ולא מכוון לכיוון הלב, אלא בעיקר לרחבות. מצד שני, ככזה, הוא פשוט מעולה. "Yeah" ו"ביט קונקשן" של LCD, שובו המבורך של ההרכב הוותיק ליקוויד-ליקוויד, ושני קטעי הדיסקו-רוק-אנ'-רול של פיקסלטן הם לא ניסיונות באיחוי מרכיבים מוזיקלים שונים ומנותקים. הם הדבר עצמו, ללא יומרה, בשיא הפשטות ושיא הכיף. למסיבה הזאת רוקרים ורייברים יכולים להגיע ולרקוד ביחד, ההנאה מובטחת לכולם.

אמנים שונים, "DFA – Compilation # 2" (הליקון)