יום שני 20 לדצמבר
בחדשות מדברים על האמירה של פנחס ולרשטיין שטוען כי עקירת ישובים היא מעשה לא חוקי ויש להתנגד גם במחיר של ישיבה בכלא. האמת, עם הצטרפות מפלגת העבודה לקואליציה, היה לי ברור שהמאבק שלנו הולך להחריף. ברור לי כי הם ינסו להעביר את ההצבעה על עקירת ישובים בהקדם האפשרי, ושבממשלה זו גם יהיה רוב לכך. ההרגשה היא שהקרקע בוערת ואי אפשר להמשיך בשגרה, חייבים לצאת ולמחות ומי שלא יכול -שיתמוך. עדיין אין לי עמדה ברורה לגבי אופי המחאה והגבולות, כיוון שהמציאות מאוד דינמית ומבלבלת. אני מאמינה שבימים הקרובים אצליח לגבש עמדה כזו. כמו שנראה עכשיו, אני תומכת באמירה זו של ולרשטיין ומועצת יש"ע וחושבת שהציבור שלנו שעד כה הגיב בשקט ובאיפוק, צריך לצאת ולזעוק נגד גירוש יהודים.
פחד מעורב בתחושת הודיה
יום רביעי 15 לדצמבר
היום עבר עלי יום קשה, שהבהיר לי כי צפויים לי, ולשאר תושבי הגוש, חודשים לא קלים בלשון המעטה. וכאן אולי המקום לציין שרוב תושבי נווה-דקלים הגיעו למסקנה זו כבר מזמן.
הכל בעצם התחיל אתמול, ביום שלישי בערב, בזמן שעובדת תאילנדית, ציקלדה שמה, נהרגה מטיל קסאם שנפל על אדן החלון של הדירה בה גרה. ההלם היה גדול. עד עכשיו כשנפלו בגני טל הקסאמים והפצמ"רים לא היו נפגעים בנפש. כל יום אנחנו שומעים קול פיצוץ רחוק או קרוב ויודעים שנפל קסאם או פצמ"ר, אבל לא ממש מבינים את המשמעות. אבל הבוקר נפל טיל קסאם בחצר המעון של איתן, בני בן השנתיים. אני מגיעה בהיסטריה למעון ורואה את הנזק: הטיל נפל סמוך לחדר בו שהה איתן וכל החדר היה מלא זכוכיות מהחלון שנשבר. בנס הטיל התפוצץ בחול ואנחנו עדים לנזק שנגרם מרסיסיו. אני מחבקת את איתן חזק והוא אומר לי שהיה בום והוא מפחד מהרעש הזה. העיניים מלאות דמעות והפחד מתערבב עם תחושת הודיה על הנס. המחשבה מה היה קורה עם הטיל היה נופל על החדר שאיתן שהה בו מחרידה. המטפלת מכנסת את הילדים וההורים נשארים בחוץ מתקשים לעכל את מה שקרה.
מזכירות המושב מארגנת כנס חירום. כל מי שנמצא מגיע ואיש איש בתורו מציעים תגובות. הוחלט על יציאה של תושבי גני טל לבאר שבע לפגוש את אלוף פיקוד דרום. עד לשעה זו נפלו 4966 פצצות וטילים על הגוש. התחושה היא של זלזול מצד הדרג הביטחוני והמדיני. שר הביטחון שאול מופז, צולם כשהוא לוחש לאלוף פיקוד דרום, להקפיא את כל הפעולות עד אחרי הבחירות בראשות. האם יש אינטרס מדיני לפגיעות בגוש-קטיף? האם כאזרחי המדינה לא מגיע לנו לחיות בביטחון?
באותו הערב, בשעה שש, יואב ואני נוסעים לחתונה של חבר. אנחנו מגיעים למחסום גפן, היציאה מהגוש, ומגלים שהציר (ציר כיסופים-3 דקות נסיעה) חסום לתנועה עקב התרעה. אנחנו מחליטים לחכות בסבלנות ומנצלים את הזמן ביחד. לאחר חצי שעה אנחנו מחליטים שעוד חצי שעה חוזרים הביתה. חצי שעה עוברת ואנחנו חוזרים הביתה ומקשיבים לדיווחים. אחרי שלושת רבעי השעה אנחנו שומעים שהציר נפתח ומחליטים להשקיע בכל זאת בחבר ולנסוע לחתונה. כשאנחנו מגיעים, אנחנו רואים שיירה של מכוניות ונהגים שמחכים בסבלנות מופתית. הציר עדיין סגור ורק ב 20:10 פותחים אותו לתנועה של רכבים בודדים כל פעם. אנחנו מוותרים על הנסיעה מטעמי נימוס - בכל זאת לא נעים להגיע בעשר בלילה, יש גבול, וחוזרים הביתה לשמחת הילדים. לאחר עשרים דקות מקבלים דיווח על ירי בציר. יש שבעה נפגעים. שייגמר כבר היום המטורף הזה. אולי מחר יהיה יותר טוב.
"בסך הכל לעבור דירה?"
בתגובות לבלוג האחרון, כותבת ציונה שהיא לא מוכנה להקריב את בנה בשבילנו ושעם ישראל מבקש מאיתנו לעבור דירה. וזה כלום לעומת דרישתנו להקריב את בנה.
ראשית אינני מבקשת ממך להקריב את בנך. בעלי, אחי (ארבעה במספר) וגיסי משרתים במילואים (הרבה!!) בכל מקום בארץ ישראל ואינם מקריבים עצמם לתושבי הצפון או הדרום. הם משרתים בצבא ההגנה לישראל מתוך הגנה על מולדתם ושמירה על כל אזרחי ישראל. אם את מרגישה שאת מקריבה את בנך, אולי כדאי שהוא יישאר בבית וישמור על ביתו שלו ועל אימו. פעם היינו עם ישראל. היהדות איחדה אותנו וידענו שמקומנו בארץ ישראל. ההתנתקות גורמת לנו להתנתק זה מזה ולחשוב רק על עצמנו. בגישה של "כל אחד ישמור על עצמו" לא נגיע רחוק. "בסה"כ מבקשת מאיתנו לעבור דירה", סליחה? מתי היית לאחרונה בגוש-קטיף? מי שהגיע לפה לפני 30 שנה מצא כאן חולות שוממים ועזובים (ולא ערבים-פליטים כפי שרבים אוהבים להציג). אנשים בנו את ביתם (בעזרת משכנתא) וילדו את ילדיהם ונכדיהם. בנו חממות, חלקם הפסידו ובנו הכל מחדש ועד היום מחזירים חובות. בנו כאן מועצה, מרפאה, בית דפוס, בנק, מתנ"ס פעיל ומרכזי קניות עם חנויות בגדים, נעליים, תבלינים ועוד ועוד.
את מוזמנת לבוא ולראות במו עינייך מה את בסך הכל מבקשת ממני. את לא מבקשת ממני לעבור דירה, את מבקשת ממני לאבד את פרנסתי. את מבקשת מאנשים מבוגרים להקריב את כל מה שיש להם וללכת לעשות כלום! מי ייקח אחות בקופ"ח בת 50 פלוס לעבודה? מי ייקח מזכירה באותו הגיל לעבודה? מה יעשה חקלאי בן 50 פלוס בחייו? האם הוא צריך להתחיל הכל מההתחלה? כמו שעשה כשהיה בן שלושים-ארבעים? אזור חדש, אקלים חדש. מאיפה הוא יקבל כוחות להשקיע? מי אמר שלא יפנו אותו שוב? שלא לדבר על מריבות שעלולות לצוץ במשפחה - לאן ללכת? איפה לגור? חינוך לילדים וכו'. את מבלבלת כנראה בן אדם שרוצה לעבור דירה כי לא טוב לו, או כי לא מפריע לו לעבור לרחוב או עיר אחרת ויחד עם זה להישאר במקום עבודתו ולהגיע למוכר לו בנסיעה קצרה, לבין אדם שרוצים לגרש אותו מביתו, בניגוד לרצונו, ושרוצים למחוק את כל מה שמוכר לו ושגדל עליו. יש כאן אנשים שלא ישנים לילות מהמחשבה שחס וחלילה יצטרכו בסה"כ לעבור דירה.
מגיב בשם אמנון טוען כי מחאה עממית איננה דמוקרטיה ושאני מנסה לכפות את דעותיי על הרוב. דמוקרטיה, אמנון יקר, היא רצון העם ולא רצוני. כולי תקווה שהעם יביע את מחאתו נגד תוכנית ההתנתקות ההרסנית. אינני כופה את דעתי על אף אחד, בניגוד לראש הממשלה שכופה את תוכניתו על העם שבחר בו כיוון שהתנגד לתוכנית זו (כפי שהציע בזמנו מצנע). לא שמעתי אותך יוצא נגד ההתנהגות הדיקטטורית של רה"מ, שכבר כתבתי עליה בעבר. אתה מתפלא על ספקולציות שאני מעלה כגון הפצצת אשקלון או באר-שבע לאחר יציאה מגוש-קטיף. אוי כמה הזיכרון קצר כשרוצים... אתה מוזמן לקרוא עיתונים מלפני עשר שנים, אז צוטט יצחק רבין ז"ל לאחר שערפאת נכנס עם חייליו לשטחי יהודה, שומרון ועזה- כמי שאומר על הימין: "הבטיחו לנו קטיושות על שדרות ושום דבר לא קרה". בסוף זה קרה. אמנון יקר, מי שיורה טילים ופצצות על גוש-קטיף ושדרות יירה אותם על אשקלון ובאר-שבע ברגע שתהיה לו ההזדמנות.