וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

איש ללא פנים

26.12.2004 / 11:24

מיכל ויניק צפתה ב"החיים על פי פיטר סלרס" שמציע פרשנות מעניינת וראויה למיסתוריותו של אחד מגדולי הקומיקאים

פיטר סלרס לא היה מצליח לגלם את התפקיד הראשי ב"החיים על פי פיטר סלרס". הוא היה טוען שאין שם דמות, והוא היה צודק. כי פיטר סלרס מעולם לא הצליח להסיר מעצמו את המסכות של תפקידיו השונים. הוא היה הכל - אינספקטור ז'ק קלוזו, אדולף היטלר, ד"ר סטריינג'לאב. הוא היה גם אבא, בעל, מאהב ובן. אבל, על פי הביוגרפיה הקולנועית שלו, הוא אף פעם לא היה פיטר סלרס.

"החיים על פי פיטר סלרס" הציב לעצמו מטרה לא פשוטה – לדוג עבור הצופים את דמותו החמקמקה של אחד השחקנים המוכשרים שהעמידה הממלכה המאוחדת. כדי לעשות את זה זרקו התסריטאים את החכה שלהם לכמה כיוונים אפשריים. הראשון הוא חייו הפרטיים המורכבים של סלרס – בנם של אב חלש ואם שתלטנית, ממנה לא הצליח להשתחרר למעשה מעולם. הוא היה איש משפחה, נישא פעמיים וגידל ילדים, אבל היה גם רודף נשים בלתי נלאה. הוא היה איש מצחיק וגם אדם בעל התפרצויות זעם בלתי נשלטות. בחור מגעיל שלא הייתם רוצים להיות חברים שלו, אבל גם שחקן קומי מחונן ואיש מצחיק. הכיוון השני אליו זרקו התסריטאים את חכתם הן שלל הדמויות שגילם סלרס – מאינספקטור קלוזו של "הפנתר הוורוד" ועד לצ'ונסי גארדינר ב"להיות שם" (האל האשבי). הכיוון השלישי והמעניין מכולם הם האנשים שסבבו את פיטר סלרס – אביו, אמו והיוצרים שעבדו איתו - ומה היו עונים לו שאלו אותם מה דעתם עליו.

פיטר סלרס אמר פעם: "לראות אותי על המסך תהיה אחת החוויות המשעממות ביותר שאפשר לחוות". הוא טעה. כי חוויית הצפייה ב"החיים על פי פיטר סלרס" אמנם לא תרטיט את הכיסא (והלב) שלכם, וגם האורך שלו (122 דקות) לא ממש מוצדק, אבל הוא בהחלט משב רוח חביב בעולם הביוגרפיות הכה פופולרי, ומציע פרשנות מעניינת וראויה לאישיותו המסתורית של השחקן.

מי אוהב את פיטר סלרס?

סטיבן הופקינס, במאי מקורי ומחודד (וגם זה שביים את הפיילוט לתכנית "24" וחלק מפרקיה), לקח על עצמו לעצב סרט שנע בין מציאות לדמיון, בין היצמדות לפרטים ועובדות, לבין יד חופשית ופרשנות אישית. הוא עשה זאת באמצעות תנועה מתמדת בין ריאליזם מאופק המתאר את חייו הפרטיים של סלרס ומשפחתו, לבין סצנות כמו-חלומיות, דוגמת החוויה החוץ-גופית שעבר השחקן כשליבו הכזיב בפעם הראשונה.

יד התסריטאים עיקמה את הביוגרפיה של סלרס לכדי סיפור שחציו דמיון וחציו אמת, ודאגה למלא את החללים בהצעות משלה. וכך יוצא שדמותו של סלרס מופיעה בדמויות שמילאו את חייו. כך מוצא עצמו השחקן המגלם את סלרס מגיח בתפקידי אורח גם אל תוך הוריו, אל שלל הדמויות שגילם ואפילו של הבמאים שעבד איתם (סטנלי קובריק, בלייק אדוארדס וכו').

השחקן שנבחר לעמוד באתגר הגדול הוא ג'פרי ראש ("ניצוצות", שייקספיר מאוהב", "שודדי הקריביים"), שעושה זאת בכשרון יוצא דופן. הוא גולש מדמות אחת לשניה בווירטואוזיות מרשימה, ומצליח לשנות אפילו את גוון קולו לפי הצורך. סביבו לוהקו שחקנים מצוינים נוספים כמו שרליז ת'רון (שקיבלה הפעם רשות להיות גם יפה וגם אופה) כאשתו השניה, אמילי ווטסון המיוסרת כראשונה, סטיבן פריי המצחיק כמדיום ויועץ, ומרים מרגוליס המעולה כאימא, מה שהופך את הקאסט למסיבת פיג'מות חגיגית במיוחד.

האם בסופו של דבר חושף הסרט את סודה של האישיות הסלרסית? התשובה היא לא - הוא רק מציע תזה עצובה לפיה פיטר סלרס לא כל כך אהב את פיטר סלרס, ובחר לברוח אל תוך קרביה של כל דמות אפשרית שהיא לא עצמו. אבל הוא עושה זאת בצורה מעוררת מחשבה, וחותם בסצנת סיום מצוינת ובעלת נימה משעשעת (בלי ספוילרים), וטוויסט שמשאיר את הצופה עם חומר טוב ללעיסה. לא למעריצי פיטר סלרס בלבד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully