התקשורת רועשת ומזועזעת בעקבות החלטה של תושבים מגוש-קטיף לענוד טלאי כתום. מתנהל דיון האם מותר להשתמש בסמלי השואה או לא. אני אישית לא ענדתי טלאי מסיבות השמורות עמי, אולם לא הרגשתי צורך לצאת נגד העונדים, ואף שמחתי שהנושא עלה לשיח הציבורי כיוון שהציב את המאזינים בפני שאלה שהצטרכו ודאי לענות עליה לעצמם.
מההיסטוריה צריך ללמוד ולהפיק לקחים, אחרת נחזור על אותם אסונות/ טעויות. יהודי אירופה הוכרחו לענוד טלאי צהוב כדי לסמן אותם כקבוצה מנודה עוד לפני הריכוז בגטו וההשמדה ההמונית. תושבי גוש-קטיף אינם מנסים חלילה להשוות עצמם ליהודי אירופה שהובלו למחנות עבודה והשמדה. המסר שניסו להעביר הוא שאותנו מבדילים משאר הציבור ולכן אנחנו מסמנים עצמנו.
אנחנו מופגזים בפצצות וטילים (מעל 5000) ולממשלה זה לא מזיז. לא שמענו גינוי על הפצצת גוש-קטיף, ולא הזדהות עמנו על החיים בצל המלחמה. עובדה שאנחנו לא נחשבים יישובי קו עימות כמו שדרות למשל. אנחנו חשופים לפעילויות טרור מצד שכנינו הפלסטינים בשל היותנו יהודים (ולא בשל היותנו "כובשים"), וראש הממשלה עוד עושה כל שביכולתו לגרש אותנו מבתינו, לגזול את פרנסתינו, ולגדוע את הידוע והמוכר, כשלבסוף הוא רוצה לרכז אותנו במקומות מוגדרים כמו "שלומית" ו"חלוצית"- רחוק מהעין רחוק מהלב. לאחר שהוא יסיים איתנו הוא מתכוון לעבור לתושבי יהודה ושומרון. אז איך אפשר לבוא בטענות כלפי תושבים שמרגישים עצמם מנודים ומושפלים ע"י הממשלה?
התיחמונים של בשיא
חמישי
אני שומעת ברדיו שמנהלת ההתנתקות מודיעה כי מושב פאת-שדה שבגוש-קטיף ניהל איתם מגעים ומעוניין לעבור למושב מבקיעים על-יד אשקלון. לשמע הידיעה נתקפתי חולשה קלה כ"כ בקלות מתייאשים מהמצב? זהו, אין תקווה? רק בערב, כאשר שמעתי בחדשות את התושבים, הבנתי כי כלל לא ביקשו פיצויים. מדובר במשפחות שאינן מתכוונות לעזוב את הגוש אלא להיאבק נגד תוכנית העקירה. הידיעה שיש להם לאן ללכת אם יצטרכו, מפזרת את הרגשת האי ודאות ונותנת להם כוח למאבק.
יונתן בשיא פרסם כי חמישה ישובים נוספים כבר פנו למנהלת. אם כך הוא הנכון, תמוה בעיני מדוע מר בשיא עדיין ממשיך לחזר אחרינו בתחבולות שונות, כגון פנייה לחקלאים דרך ארגונים כמו "אגרקסקו", שמציעים לנו הצעות מפתות שהקשר שלהם לבשיא מתברר לאחר זמן קצר. ואם חמישה ישובים כבר פנו אליו כפי שפרסם, בוודאי יש לו הרבה עבודה. אז מדוע הוא צריך לתכנן תחבולות?
אני פונה למר בשיא, ומבקשת ממנו לא להלחיץ אותי בזמנים.
לידיעתך, עדיין לא אישרו בממשלה את עקירת תושבי גוש קטיף מביתם, ולכן אני לא מבינה מאיפה יש לך זכות להלחיץ אותי בזמן שעומד לרשותי למאבק על המשף החיים עם חברי למושב. שנית, אם וכאשר יאשרו בממשלה גירוש זה, אני מצפה קודם כל לקבל צו גירוש, אח"כ נוכל לדבר.
איתן שוב אומר: "היה בום"
בימים האחרונים חטפנו מטח של פגזי מרגמות וטילי קאסם בכמות שאי אפשר היה לעבור עליה לסדר היום. הרגשנו צורך לקום ולזעוק נגד השתיקה הרועמת מצד הממשלה ואי התגובה של מערכת הביטחון.
אני לא יכולתי לנסוע, אבל היענות הציבור להפגנה היתה רבה למרות ההתרעה הקצרה, והמונים הגיעו לעמוד מול הקריה בתל-אביב.
מסתבר שהפגנות ושיחות עם חברי כנסת עוזרות, כי אתמול, סוף סוף, תקפו חברי כנסת את רה"מ בועדת חוץ ובטחון על אוזלת ידה של הממשלה בהגנה על אזרחי מדינת ישראל. חבריי ואני מקווים לראות תוצאות בשטח.
בשבע וחצי בבוקר שומעים קול פיצוץ קרוב. איתן בני בן השנתיים בחדר השני מתחיל לבכות ורץ אלי בבכי: "היה בום, אני מפחד מהרעש הזה". פעם כשהוא אמר לי שהוא שמע בום חייכתי, היום היו לי דמעות בעיניים.