שלב הכאפה המצלצלת

שנת 2004 הייתה השנה שלה חיכיתי כל חיי הבוגרים. לאחר שפיספסתי את אולימפיאדת סידני, היה ברור שלאולימפיאדת אתונה אני חייב להגיע. השותף שלי לסירה, גידי קליגר, ואני סימנו את אתונה כמטרה וכשהשגנו אותה החלפנו את החלום במדלית זהב. באמת ובתמים האמנו שהשנה הזאת תביא עמה מדליה. בלי בומבסטיות מיותרת ובלי הגזמה. בסופו של דבר השנה הזו הייתה שנה הפוכה לגמרי. מבחינה ספורטיבית, מבחינה אישית ובעצם, מכל בחינה שלא תבחרו להסתכל דרכה.

היא התחילה למעשה במחשבה שיש מצב שלא נהיה באתונה. קמו לנו מתחרים חזקים, ואנחנו, אם להשתמש לרגע בקלישאה, פשוט ישנו בעמידה. הם נתנו לנו קרב קשה אבל בסופו של יום הצלחנו להשיג את הקריטריון. אם זה לא היה קורה, סביר להניח שלא הייתי מתעסק יותר בתחום השייט.

לקראת האולימפיאדה הייתי בטוח שאנחנו לוקחים זהב. כתבו עלינו שאנחנו שחצנים, אבל אתונה 2004 הייתה יעד שסימנו לעצמנו ביומן. אחר כך הגיעה האולימפיאדה ואיתה הבומבה הרצינית. הכישלון שלנו באתונה נבע מחוסר נסיון. אני כבר בן 25, ובחיים אולי יש לי טיפה נסיון, אבל באולימפיאדה עצמה קיבלנו סטירה רצינית בכל הקשור לגישה שלנו לענף שאנחנו מתעסקים בו. אם יש משהו אחד שאני אקח איתי משנת 2004, זה שהשנה הבנתי שיכול להיות שכל הגישה שלי לשייט לא נכונה. אני חייב לנסות למצוא את הפאן שבעניין, ולא רק את ההיסטריה.

אחר כך הגיעו הביקורות בעיתונים. אלה שהדליפו נגדנו עשו זאת כדי להצדיק את מקומם במערכת, התקשורת כמובן עשתה את מה שהיא צריכה לעשות ואני קצת התבאסתי. אבל שטויות. איך אמר לי הקולגה שלי רועי ילין: "יש כאלה שעושים ויש כאלה שכותבים על אלה שעושים".

עוד לפני סוף השנה נבחרת ליו"ר ועד הספורטאים. כמו שאמרתי, עונה הפוכה לגמרי. עוד בסוף ייצא שמהשנה הזאת, שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן, ייצא משהו טוב אבל לאו דווקא מהכיוון שחשבתי עליו. אני רואה בתפקיד יו"ר הספורטאים הזדמנות מצויינת לתקן הרבה דברים קלוקלים בספורט האולימפי בישראל. 2004 היתה כנראה השנה הכי מוזרה שאני זוכר. באסה רצינית מצד אחד, והרבה תקווה להמשך. יצא לי קצת טור של כדורגלנים, אבל לא נורא.