וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ברוך דיאן האמת

עדי רובינשטיין

30.12.2004 / 10:58

עדי רובינשטיין ראה מקרוב את גל פרידמן ואריק זאבי לוקחים מדליות, אבל התרגש באמת רק מחזרתו של בודירוגה ליוון

בשנת 2004 מצאתי את עצמי באירועי הספורט הקיצוניים ביותר שבהם אדם יכול למצוא את עצמו. מצד אחד, אירועי מיינסטרים כמו משחק צ'מפיונס ליג בין ארסנל לדינמו קייב, ומצד שני אירועים על סף הביזאר, כמו משחק גביע בין מחנה יהודה לבית"ר שמשון בגביע המדינה. אבל זה כלום. עד עכשיו דיברנו על ספורט. בחודש אוגוסט השנה מצאתי את עצמי קם ברבע לשש בבוקר בשביל לראות קליעה. פאקינג קליעה. באותו היום ממש מצאתי את עצמי צופה בקאנו וקינחתי במשחק הוקי שדה גברים.

בשנה האחרונה הבנתי סופית את הקלישאה "להיות כתב ספורט זה עדיף מעבודה". העובדה שאני מוצא את עצמי משתנק בגמר ה-100 מטר ועוד משלמים לי על זה, ובמקביל העובדה שפתאם משחק בליגת העל נראה כמו גזר דין מוות, הפכה אצלי סדרי עולם. פעם משחק ליגת העל היה הלחם והחמאה, היום אני מעדיף להישלח לאיזו כתבת צבע בכפר מקר מאשר לראות כדורגל בבלומפילד.

כי השנה צפיתי מיאכטה מקרטעת, שנשלטת על ידי יווני שיכור, במדלית הזהב הראשונה של מדינת ישראל. צפיתי באריק זאבי זוכה במדלית ארד ובקהל מטורף ביציע שר "להיות עם חופשי" אנפלאגד, כשאפילו אוהדים ברזילאים ממלמלים משהו לא ברור. צפיתי בפנא של שום לוקחת משחק גביע בקלילות, מה שלא מנע מהאוהדים לא לתת לשחקנים לצאת, שעה ארוכה אחרי המשחק. אכן, היה תענוג.

אבל אם אני אקח איתי רגע ספורטיבי בודד שריגש אותי על באמת השנה, זה יהיה משחק הכדורסל בין פנתנייאקוס לברצלונה ביורוליג. זה היה המשחק הראשון בו חזר דיאן בודירוגה ליוון, מאז עזב את הקבוצה הירוקה, וההתרגשות בעיר היתה מובנת. כרטיס לחורבת הכדורסל בה חזינו במשחק (כל האצטדיונים היו תפוסים בגלל השיפוץ לקראת האולימפיאדה) עלה 200 יורו, ושעתיים לפני כבר לא היה מקום בפנים.

נכנסו לכלוב, לתוך טירוף חושים מוחלט. "דיאן בודירוגה אולה אולה" זעקו המסטולים היוונים מתחת לסל. שחקני פנא עלו ראשונים, הרעש מחריש אוזניים. "פנתנייאקוס סגאפו" ("פנתנייאקוס אנחנו אוהבים אותך"), הם שרים בלי הפסקה וקופצים. הראש מתחיל לזוז יחד איתם. ואז עולה ברצלונה, שמקבלת שריקות בוז, בודירוגה עולה בסוף ומחיאות הכפיים קורעות את האולם. אין כרוז, אין מופע לייזרים. כלום. 2,000 מטורפים, מראשון האולטראס ועד אחרון המעונבים עם הרולקס, בכאילו תא כבוד, משתחווים לכבוד המלך בתנועות אחידות, כאילו היתה זו תפילת יום שישי בהר הבית. הגוף מתכופף יחד איתם. עד השנה, בודירוגה היה האלטרנטיבה היחידה למכבי תל אביב, עבור כל אוהד כדורסל שאינו משתגע על הצהובים. אני זוכה להזדמנות נדירה להודות לאגדה החיה. לידי כוסית יווניה בחליפה צמודה לגוף מדליקה ג'וינט אימתני, שבהמשך עובר ביציע וכולם יונקים ממנו, כאילו זאת הייתה השאחטה האחרונה ביקום. זאת אמנם היתה חווית ספורט, אבל זה היה מעבר לזה. זו היתה תמצית האושר הגברי.

כפי שכבר ציינתי, זה הרבה יותר טוב מעבודה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully