אוף, שוב ברמן החשישניק מדבר על סמים? באמת שאני לא עושה דווקא, אבל חייבים לדבר על זה: 2004 היתה שנת הסמים בספורט האמריקאי. מסמים משפרי יכולת עד סמים משפרי שאנטי, גיבורי המגרש והמסלול של אמריקה לא חדלו להכניס לגופם חומרים שונים ומשונים, וחמור מזה להיתפס על כך.
זה התחיל עם המשלחת האולימפית. הזוג המלכותי של האתלטיקה הקלה, מריון ג'ונס וטים מונטגומרי, הוחשדו בשימוש בסטרואידים. מונטגומרי אשכרה נתפס והושעה ממשחקי אתונה, וג'ונס היתה קצת יותר חכמה והפסיקה לקחת בזמן, אבל כתוצאה מכך חלה ירידה תלולה ביכולתה. האישה ששלטה במרחקים הקצרים באולימפיאדה אחת ובאליפות עולם אחת סיימה חמישית בלבד במבחנים האולימפיים ב-100 מטר, ב-200 לא טרחה כלל לנסות, והצליחה להשיג כרטיס למשחקי הסופלאקי רק בקפיצה לרוחק. היא אמנם זכתה להשתתף בתחרות האולימפית גם ב-4X100, רק בגלל שמישהי שהקדימה אותה נאלצה לפרוש, אבל עקב זלזול ביסודות פסלו היא וחברותיה ולא לקחו אפילו ארד. האישה שהתיימרה להתמודד על חמש מדליות זהב סיימה את המשחקים בלי שום דבר על הצוואר.
אבל בכך לא תמו צרותיה של ג'ונס. נכון, היא מעולם לא נתפסה בשימוש בשום דבר, כפי שהיא מציינת בכל הזדמנות. אבל שמה נקשר ללא הרף לשערוריית באלקו מעבדה ל"תוספי מזון" מאזור סן פרנסיסקו, שסיפקה חומרים ממריצים ואסורים לעשרות ספורטאים. ג'ונס זומנה להעיד בפני ועדת הקונגרס שחוקרת את שערוריית הסמים בספורט, וידוע שהמקום המסוכן ביותר בעולם הוא בין פוליטיקאי למצלמה. אז עכשיו היו גם פוליטיקאים שחיפשו כותרת וזמן מסך, על חשבון התחת היפה שלה. גם אם ג'ונס לא תורשע בשימוש בשום דבר, המוניטין שלה שוכב זרוק על הכביש, ולא נראה שיש מי שירים אותו משם. כרגע נמצא העניין של מלכת המסלול לשעבר בבית המשפט, שם היא תובעת את אחד מאנשי המפתח בבאלקו, שמתעקש לטעון שהוא ראה אותה מזריקה לעצמה סטרואידים.
בונדס מתחיל להתנפח
אבל לא רק אצנים מסובכים בפרשת באלקו, אלא גם ספורטאים מענף שלאמריקאים הרבה יותר אכפת ממנו בייסבול. לפני כחודש נאלץ ג'ייסון ג'יאמבי, הרכש החדש והנוצץ של הניו יורק יאנקיס, להודות שלקח סטרואידים. בייסבול הוא ענף פרוץ למדי, ולמעשה אין בו כמעט תקנות נגד שימוש בחומרים ממריצים. לכן שום דבר לא יקרה לג'יאמבי, חובט לא רע שבבת אחת, ככה סתם באמצע החיים, הפך למפלצת של הום ראנס. מפלצתיות פתע שכזו שסידרה לו חוזה שמן אצל היאנקיס מניו יורק.
אבל ג'יאמבי, עם כל הכבוד לו, הוא בסופו של דבר סתם שורה סטטיסטית בדברי ימי הבייסבול. בארי בונדס הוא הרבה יותר מזה. בונדס, למי שלא יודע, הוא שיאן ההום ראנס לעונה בודדת, שיאן ההליכות החופשיות לעונה בודדת (מה שאומר שהיריבים כל-כך מפחדים ממנו, עד שהם מוכנים לתת לו לעלות לבסיס חינם, רק שלא יעשה עוד יותר נזק), ומקום שלישי (ובקרוב שני) בהום ראנס בהיסטוריה ועוד לא מעט סיבות סטטיסטיות לגאווה.
העניין הוא שבארי תמיד היה שחקן מעולה, אבל את הנסיקה לאוויר הדליל, שמאוכלס על ידי בייב רות' האגדי ואולי עוד שניים-שלושה שחקנים הוא עשה דווקא בשנים האחרונות, בסוף שנות ה-30 לחייו. בשלב שבו כמעט כל שחקן בהיסטוריה החל לאבד את זה חבט בארי 73 הום ראנס בעונה, בעוד לפני כן מעולם לא עבר את ה-50. במקביל החל הראש שלו להתנפח, כמו כדור שלא נותק מהמשאבה בזמן. רק עיוורים ואנשים שמתעקשים לחיות בהכחשה לא ראו את הסימנים, אבל בארה"ב לא מרשיעים אדם שטרם הוכחה אשמתו. התקשורת נאלצה להרגיע במעט את האנטיפתיה הדי מוצדקת שלה למר בונדס (איש מגעיל ואגוצנטרי לכל הדעות), עקב הקונצנזוס שמדובר בגדול שחקני דורנו, ואולי כל הדורות.
אבל אז באה פרשת באלקו וטרפה את הקלפים. שמו של בונדס הוזכר בשלב די מוקדם בפרשה והוא זומן להעיד במסגרתה. אחרי החשיפה של ג'יאמבי נאלץ גם בונדס להודות שהוא לקח תכשירים (שלאחד הוא קרא "השקוף" ולשני "המשחה") שהכילו סטרואידים. אבל בניגוד לג'יאמבי, שהודה שידע היטב מה הוא עושה, ניסה בארי שלנו לשחק אותה אהבל. "מאמן הכושר שלי נתן לי, אמר לי שיש בזה שמן זרעי פשתן, אמרתי 'שיהיה' ושמתי. זה אפילו לא עבד, אז הפסקתי". האם הוא באמת ציפה שאמריקה תאמין שספורטאי כל-כך חרוץ וקפדן כמוהו פשוט הכניס לגוף שלו דברים, בלי לדעת בדיוק מה הם מכילים? אולי לא. הרי להוכיח אי אפשר, ובארי הוא באמת מסוג הטיפוסים שמסוגל להשתין לך באוזן, להגיד לך בפנים שזה גשם ולהסתכל עליך במבט של "למה מה תעשה לי?"
יש גבול למסטול
אבל לכל דבר יש מחיר. כעת דורשים רבים, בחוגים רחבים, לשים כוכבית ליד השיאים של בונדס, או אפילו למחוק אותם לגמרי מהספרים כמו גם את אלה של מארק מקגווייר וסמי סוסה, ששברו את שיא ההום ראנס לעונה לפניו - ולחזור לשיא הישן, 61. בין אם הדרישה תתקבל על ידי המתעדים הרשמיים ובין או לאו (וסביר שלא), יצטרך בארי, שכל ימיו רצה שיאהבו אותו (אבל סירב לעשות את מה שצריך בשביל זה), להתמודד במקום זאת עם מבטי הבוז. גם סמי סוסה, שנעזר ככל הנראה בסטרואידים כדי לרדוף אחרי השיא המיתולוגי (והצליח, רק שמקגווייר יותר), משלם מחיר יקר: הפופולריות שלו מרוסקת והקבוצה שלו מחפשת להעיף אותו. אבל סוסה הוא רמאי רב תחומי, שגם שיפר את המחבט שלו שלא כחוק ונתפס, אז אצלו הסיפור יותר מורכב.
ואי אפשר לדבר על שנת הסמים בלי להזכיר את ריקי וויליאמס. ריקי הוא איש מפחיד בצורתו, עם נשמה של ילד פגוע. וויליאמס הוא שחקן פוטבול. רץ אחורי. הוא נבחר במקום גבוה בדראפט ה-NFL והפך לסוס העבודה הכי אמין בליגה. אבל חרדה מפני קהל וביישנות כללית הפכו את מעמד כוכב העל לסיוט עבורו. כמפלט מהלחץ, ואולי סתם בגלל שזה נעים, הרבה ריקי בעישון גאנג'ה, כיאה לראסטות הג'מייקניות שלו. פעמיים הוא נתפס ויצא בקנסות ואזהרות, ובפעם השלישית היה צפוי להרחקה של ארבעה משחקים מינימום, וקנס כבד במיוחד.
אז ריקי עשה את הבלתי נתפס, ויתר על חוזה של 8 מיליון דולר במדי המיאמי דולפינס ואמר "אתם לא נותנים לי לתת בג'וינטים? יאללה ביי". זמן קצר לפני תחילת מחנה האימונים, אחרי שקבוצתו כבר איבדה הזדמנות להחליף אותו בשחקן סביר בעמדתו, הבריז ריקי ונסע להודו, לתפוס שאנטי. לכותב שורות אלה דווקא יש דעה חיובית באופן אישי על העשב הטוב, אבל גם כיבוד הסכמים זה דבר חשוב, שלא לדבר על שמונה מיליון בירוק.
כמובן שזה לא עבר לו בשקט: הדולפינס תבעו אותו על הפרת חוזה ודרשו שיחזיר את מענק החתימה (5.6 מיליון דולר, לא סתם). ריקי נלחץ וניהל מגעים לקיפול הזנב וחזרה לליגה, אבל בסופו של דבר נותר בשלו. כיום הוא לומד רפואה אלטרנטיבית באיזו מכללה בקליפורניה, מן הסתם מתמסטל כמו עפיפון באופן קבוע, ולא מבין למה יש אנשים שחושבים שהוא חייב להם התנצלות. האמת? לא מפתיע שהוא לא זוכר, אבל יש מצב שבית המשפט יזכיר לו.