יהדות הגולה

מן הראוי להודות – אף פעם לא הייתי פריק של היהודים. אין לי משהו נגדם, פשוט לא התעמקתי בהם אף פעם, וגם לא הרגשתי שזה חסר לי. למעשה, בשנים האחרונות שמעתי יותר פעמים שירה חן עושה היהודים מהיהודים עושים היהודים. והנה, עלי להתמודד עם אלבום ה-Unplugged הכפול שלהם. הרעיון המקורי של אנפלאגד, כשהתכנית עלתה ב-MTV לפני עשור וחצי, היה לתת לאמנים הזדמנות לפשוט את כסות הדיסטורשנים, ולהגיש גרסאות מפתיעות שמעמידות את היסודות הערומים של השיר– מילים, לחן, שירה – לפנים.

מאז דברים השתנו, וכמו הרבה רעיונות טובים במוזיקה, זה נשאר עוד תירוץ למכור למאזינים הותיקים מוצר נוסף בלי הטרחה של כתיבת שירים וזה. בהקשר הזה אני לא יכול שלא לציין לחיוב את Jay-Z, שבביקור שלו באולפן של MTV הצליח לעשות עם הרוטס בית-ספר לביטים, ועל הדרך איפשר לי לפתוח להיפ-הופ לא מעט מרימי אף.

היהודים עומדים רק באחד משני הקריטריונים שהמצאתי. מבחינת החידוש, הם לא מביאים להופעה שום דבר שלא ראינו קודם, חוץ מגיטרה אקוסטית. אוירת הרוק הפסאודו-כבד שלהם שורה גם על הביצועים בהופעה הזו. במקום לנצל את ההזדמנות להגיש את השירים באופן יותר אישי ונוגע, הסולנים תום פטרובר ואורית שחף ממשיכים בשטיק החביב עליהם, שירה פומפוזית ומלאת פאתוס. נכון, זה הולך יד ביד עם הטקסטים הדרמטיים, אבל לא נותן לנו כלום באינטימיות. טוב, כמה אינטימיות יש בהיכל התרבות?

דווקא בקריטריון היחס המתנשא למעריצים, הם עומדים יפה. כזכור או שלא, רק לפני שנה וחצי הם הוציאו DVD בהופעה, כך שאם המעריצים בקריז אז זה בטח על חומר מקורי, ולא מיחזור נוסף. ואם כבר מוציאים משהו שההצדקה האמנותית שלו מוטלת בספק, הייתי מצפה להשקעה במוצר, אבל פה הם מתרסקים בגדול – האלבום נמכר בעטיפה שלא נסגרת, שהדיסקים נופלים ממנה, עשויה מקרטון פשוט, עם עיצוב מכוער, וללא שמץ בונוס, נניח תמונות או מילים לשירים או לפחות ד"ש לחבר'ה מהפלוגה. בדיוק מסוג המוצרים שמריצים אתכם לקאזה.

כמו היהודים, גם Useless ID סבלו מחוסר פרגון מצד תעשיית המוזיקה ותחנות הרדיו, והחליטו לעשות את זה לבד. בניגוד ליהודים, הם לא הצליחו להיבנות על גלי ההערצה בארץ (טוב, כמה פאנקיסטים יש פה, חוץ מאלה בכיכר שאין להם כסף לסיגריות?) אבל עשו את זה בחו"ל, עם תקליט קודם שהצליח יפה דווקא ביפן. כמובן, התקשורת המקומית מפרגנת על "הנציג המצליח שלנו בחו"ל" רק כשהוא משחק ערבי בקרדיטים לקדימון של סדרה שמשודרת בכבלים בארה"ב, אבל לא זה ענייננו.

את האלבום החדש שלהם, "Redemption", הם הקליטו בארה"ב בהפקה של בילי סטיבנסון, חברו של הנרי רולינס ל-Black Flag. הוא גם נשמע אמריקה – ההפקה שלו מהודקת ויעילה, מהסוג שקשה להוציא באולפן של הפטיפון, והילדודס מהכרמל נשמעים במיטבם. המוזיקה עצמה היא פחות פאנק קלאסי (אוקסימורון?) ויותר פאנק-רוק אמריקאי, מהסוג שמתחיל בגרין-דיי ועובר, רחמנא ליצלן, ב-Blink. התופים מהירים, הדיסטורשנים רועמים (אבל משתתקים בבית בשביל המתח), והשירה מלאת הרמוניות. הבעיה שלי היא שהם כל כך מתוזמרים, כל כך מסודרים, שהם מאבדים את כל הלכלוך שהוא מהות הפאנק, מה שמשאיר מוצר סטרילי שלא נוגע בי. גם כשהם שרים שמלחמה זה חרא וממליצים על שחרור מנטלי, נדבק להם לשיער משהו פופי מדי. אבל אולי אני פשוט זקן מדי לפאנק.