גברים מאוננים שפנפנות מנוגה

סרטה של שירי שחר "השפנפנה הציונית הראשונה" ששודר אמש בערוץ 10 מצטרף לגל יחסי הציבור אותו מנהלת נוגה שחר, מנחת הפלייבוי הישראלית הראשונה, לכבוד סיום החוזה עם הערוץ האירוטי. לאחר כתבה חושפנית ב"שבעה ימים" ולפני הופעה בתוכניתה של צופית גרנט, מגיח הסרט ומתאר את תהליך הפיכתה מצעירה אלמונית בת 21 לפנים הישראליות של תאגיד פלייבוי העולמי. הסרט משמש מעין תחליף לתהליך אותו עוברים סלבריטאי תוכניות הריאליטי- שהופכים מאלמונים גמורים לסלבס מן המניין לנגד עינינו. הסרט מלווה את שחר מהאודישנים הראשונים, דרך הבחירה ועד לנסיעה ללוס אנג'לס לפגישה עם האב המייסד וליום הצילומים הראשון. הוא מתמקד גם בפיינליסטיות הנוספות עליהן גברה שחר, ומציג מציאות בה המטרה היחידה היא להתפרסם. הדרך והמשמעויות שיתלוו לכך אינן חשובות, רק ליעד הסופי יש חשיבות.

הסרט מתרחש בעולם הפורנו הישראלי הפורח, אך בעצם מדובר בתפאורה לעיסוק בשאלת הפרסום שמסתמן כפסגת שאיפותיו של הישראלי הצעיר הממוצע. הבימאית שירי שחר, כמו גיבורת סרטה, אינה מתעניינת בכל העיסוק האנכרוניסטי בשאלת מעמד האשה בתעשיית הפורנו כמתבקש מסרט המתעסק בערוץ הלא מזיק הזה. שחר מנסה להעמיד פנים ש"בחורות רוצות רק לכייף", כמו שהגיבורה שלה שרה בעת שכרותה. העמדת פנים שתתפוגג במהלך הסרט.

לא סתם הכניסה שחר את המילה ציונית לשם הסרט. יש כאן ניסיון לדון במציאות ישראלית עכשווית, אם תרצו- בפניה העכשוויות של הציונות, שהפכה מהתיישבות עובדת לאובדת, כפי שמציין אביה של הגיבורה. מציאות בה פרסום שווה כסף וכל המטרות להגיע אליו כשרות. לשאלות כמו ניצול, השפלה, הערוץ כתעשיית זנות מצולמת- כדברי המפגינים מחוץ לאודישנים- אין מקום בעולם שבו גיא פינס הוא האלוהים ומורן אייזנשטיין היא מודל להשוואה. נגה שחר וכל שאר המשתתפות באודישנים המיוחצנים לערוץ רק רצו להתפרסם. הפלטפורמה שנבחרה לכך היא רק במקרה ערוץ פלייבוי. באותה מידה יכלו אלה להיות האודישנים ל"כוכב נולד", "פרוייקט Y” או כל מיזם ריאליטי אחר. ההבדל היחיד הוא שכאן לובשות המתמודדות ביקיני.

סרטה של שחר מציג באינטליגנטיות את המערכת המשומנת הזו של יחסי ציבור. תרבות שלמה המתעסקת בכלום, החיה מפלאש לפלאש ומכותרת לכותרת, בה אנשים אמיתיים הופכים לאייטם של חמש דקות במקרה הטוב. השאלה האם היא מנצלת את האנשים ה"מתים להתפרסם" או שהם מנצלים אותה מאבדת ממשמעותה- העיקר שהם קיבלו שורה בעיתון. שחר מנסה לתקן את המעוות ומלווה את חמשת הפיינליסטיות בבתיהן, עם משפחותיהן ולאחר הפסדן- ומהלכת בכך על הקו הדק שבין ניצולן הנוסף לתיעוד אובייקטיבי.

אבל כפי שעולה מהסרט, שחר אינה אדישה לתרבות הזו. היא אינה מציגה אותה כמו שהיא, אלא מבקרת אותה. היא רוצה להקיא ממנה. את הסרט הקליל הארוז כביכול באריזה פופית קלה לעיכול, היא בוחרת לסיים דווקא בנימה מלנכולית. לאחר שכל הסרט התהדר בדיבור חופשי ומשוחרר על מין, הציג בחורות מאושרות בביקיני ונהג אוטובוס בר-מזל המביט על הדור הזה בקנאה ומייחל להיות צעיר שוב, סרט שהמציאות הפוליטית חודרת אליו רק בהומור סרקסטי המנסה להבין את הקשר בין גודל הביצה השמאלית של הגבר לחומת ההפרדה, הוא מסתיים בסיקוונס המתאר את צדו השני של אותו המטבע ומציג את כל מה שראינו עד כה כעטיפת צלופן שיקרית.

לקראת הסיום, מתוודה שחר בכנות ראויה להערצה על תקופות הדיכאון בחייה, על הטיפול הפסיכולוגי שהיא עוברת, על הגברים שרוצים ממנה רק סקס ובעיקר על זה שהיא לא מרגישה כלום. המונולוג שלה נחתך בסצינה בה היא מקיאה בסלואו-מושן בנסיעה בלוס אנג'לס, כאילו היא מקיאה על כל הסרט בו צפינו זה עתה. מההקאה אנחנו עוברים ליום צילומים בערוץ. נוגה אוחזת בוויברטור משוכלל המתפקד כפרס אוסקר והיא מודה בהומור לכל מי שהביאוה עד הלום. היא קופצנית וחייכנית. ברגע שהבימאי צועק את הקאט המיוחל היא כבה ומבטה חוזר להיות ריק ועצוב. השפנפנה הציונית הראשונה.