טוב לחזור הביתה

ביום שלישי עברתי בפעם האחרונה ליד "פנוויי פארק". קצת מוזר לראות את החומה הירוקה, אחד המונומנטים הגדולים בספורט האמריקאי, מכוסה בשלג. אם יש משהו שבייסבול מייצג בארה"ב (מעבר לסטרואידים) זה קיץ, חום, משפחה וסוסג'ים עבשים אך טעימים עד כלות, לא אפרוריות וקור חודר עצמות. נזכרתי איך בלילה לח, מהביל וגשום של אוגוסט 1998 נחתתי פה לתוך תרבות חדשה ואנשים אחרים. גם בעיניי בייסבול היה משחק של גרבצנים משועממים ואחרי פוטבול הכרתי ועקבתי עוד מהארץ, אפילו קמתי לכמה סופרבולים. אבל בוסטון רד מה? ניו אינגלנד מי, סליחה?

מתישהו אחרי חצות ביום ראשון שעבר הקרינה רשת HBO את הסרט "הקללה התהפכה" שבו מתראיינים אוהדים של הבוסטון רד סוקס אחרי הפי אנדינג לא צפוי לאפוס עצוב של 86 שנה. המשפט "הרד סוקס הרגו את אבא שלי ועכשיו הם רודפים גם אחריי" שטבע העיתונאי מרטי נולן עורר צמרמורת מאז שעשיתי עימו היכרות. והנה, בחורף 2005 הקבוצה הכי לוזרית בהיסטוריה נכנסת לאימוני האביב של עונה חדשה כאלופת העולם, ואליפות של הרד סוקס היא תחושה בלתי נתפשת לכל מי שגדל במסצ'וסטס וסביבותיה. מצחיק שאפילו עובר אורח שעוקב רק חמש שנים מרגיש כאילו הכמיהה לתואר טבועה בו מאז ומעולם. אה, כן, כבדרך אגב יש גם את הפטריוטס, קבוצה שהיתה קרקס מהלך במשך רוב שנותיה ב-NFL והיום עומדת על סף שושלת תארים. ככה פתאום, בתוך שלוש שנים התמלאה כיכר קנמור שלוש פעמים כדי לחגוג שני סופרבולים ואליפות עולם אחת.

המתימטיקה פשוטה. ב-1998 לא היתה פה אלופת בייסבול או פוטבול, לקראת כניסה ל-2005 יש הרבה משתיהן. אני כל הזמן דואג לשעשע את עצמי במחשבה שאולי הייתי הקמיע, רק שאף אחד לא יודע את זה. מהרהר אולי ראש העיר תומאס מנינו צריך להעניק לי את התואר יקיר העיר, וכדאי לדפוק על הדלת בלשכתו בקומה החמישית בבניין העירייה המזעזע כדי להזכיר לו את זה. זאת אומרת כן, כולם כבר יודעים שבהימורים אני חלש, אבל כשהיה צריך אותי למטרות הנעלות באמת סיפקתי את הסחורה, נגיד סוג של משיח דה-לה-שמעטע שיעשה מעכשיו קריירה של להסתובב בערי ספורט צחיחות כדי להעניק להן תארים היסטוריים.

באותה נשימה אני חושב על מה יקרה עכשיו, כשאהיה 10 אלפים ק"מ מפה ולא אוכל לעזור. האם היאנקיז הרשעים יחזרו למלוך? או ששוב הפטריוטס יחזרו להיות הבדיחה שהיו בתחילת שנות ה-90? האם כבר הפלייאוף הנוכחי שאותו אראה בשעות מוזרות כמו 3 בבוקר ייצג את סיומה של התקופה? נו טוב, מקסימום תמיד אפשר לראות כדורגל ישראלי בחינם בטלוויזיה, לא?

לאורך מחצית מהשהות הזו היה לי הכבוד לשתף ולהשתתף באתר הזה עם אנשים שאוהבים, חיים ונושמים את המשחק בדיוק כמוני מהעבר השני של האוקיינוס. מדהים מה שהאינטרנט עושה ואיך הוא משלב נערים בני 13 עם אנשים בני 45 תחת קורת גג ושפה משותפת אחת. אותם אנשים שפניהם הסתכמו בכמה שורות תגובה במדור הפוטבול או בפורום ספורט אמריקאי פתאום יקבלו צבע, צורה ודמות בשר ודם החל מהשבוע הקרוב. מערכת וואלה תפסיק להיות רשת אינטרנט עם תיבות דואר אלקטרוני ודמויות מפוקפקות כמו רחביה ברמן, ותהפוך לבניין בטון עם מדרגות ומעלית ופקידת קבלה בכניסה, וכמובן דמויות מפוקפקות כמו רחביה ברמן. לא עוד שגרת בוקר יום א' שבה פותחים את הטלוויזיה מתחת לשמיכה ומסריחים את הספה עם 13 שעות רצופות עם שתי הפסקות פיפי של שידורי פוטבול כי אם ציפייה ארוכה למחזור שיחל בשעת ערב מאוחרת וניסיון מתמיד לחסוך בשעות שינה.

אז זהו, נגמר עוד פרק בחיים. מצחיק לחשוב איך כל המינוסים של לפני כמעט שבע שנים הופכים למרכז הגעגוע. החום המעיק, האגרסיביות והדחיפות בתורים, הבצה המקומית, החוצפה והחטטנות התל אביבית כולם נראים כחלום רחוק מול הקרירות של אמריקה התאגידית והשלג שנערם בצדי הכביש. המרובעות והנוקשות מתחלפות ב"סמוך, יהיה בסדר" ובעלילות ההתאחדות של איצ'ה מנחם, ו"סאטרדיי נייט לייב" מפנה מקום לחיקויים המצויינים של אלי פיניש לעוזי כהן ולירן שטראובר ב"ארץ נהדרת". לא, ברור שלא הולך להיות קל, ושהדשא של השכן ירוק יותר מהצד השני של האטלנטי. אבל אחרי הכל, עם כל המחלות והבלגן, בסופו של דבר תמיד טוב לחזור הביתה.