הפוליטיקה של החומוס

"חומוס אבו מרואן? הלו?! יש מישהו בבית?" 10:00 בבוקר זו השעה ואני נוקש בחוצפה על הדלת שמתחת לשלט החומוסייה ברחוב יפת 129. אין קול ואין עונה. הדלת פתוחה, אז אני גולש באיטיות לפתח החדר החשוך בשביל לגלות במבטי את אחד מטבחי המקום בעצומה של תנומת בוקר מפנקת, ארוכה מהרגיל. כמה צעדים אחורה, אני סוגר את הדלת רק בשביל לגלות שהשעה כנראה קצת מוקדמת מדי, גם בשבילי, אב לילדה בעלת הרגלי יקיצה מפוקפקים ביותר.

"הכניסה היא מכאן", קורא לי סגן בעל הבית המשופם ועב הכרס, ומבט קצר שמאלה מגלה שהכניסה למקום אכן אינה משולטת, אבל למען ההגינות, יש לציין, מספיק ברורה. היא צמודה לחדר השינה ונבנתה לאחר שיפוץ והרחבת המקום. היא צמודה כל כך שאני חייב קפה, עדיף אולי אפילו עוד לפני טעימה של חומוס.

אני פוסע לתוככי חלל ריק, שהיה עד לא מזמן, כך על פי הסיפורים, אימפריה אמיתית של חומוסאים, ללא הבדל דת, גזע ומין. זוג התיירים קם מהשולחן עם הישמע קול צעדי כפכפיי, והנה אני כאן לבד. או יותר נכון, אני, מארחי המשופם וענן כבד של דיכאון מז'ורי השולל כל אפשרות לחוויה קולינרית מענגת ובלתי נשכחת.

בבוקר הזה, בימים האלה, הכול מכל מדיף ריח פוליטי מלחמתי ביפו. גם תל אביבים רבי מודעות קולינרית לא מדרימים לחומוסיית מרואן בשביל החומוס. הם גם לא מדרימים יותר מדי לשאר פינות החמד הקולינריות של יפו. מי שבא, מגיע בדרך כלל בגלל שהוא חבר שאוהב לאכול עם חבריו הטובים או מארחיו מתוך הרגל, זיכרון וגעגוע. המסות הגדולות נעלמו כבר בימים הראשונים שלפני תחילת מבצע צוק איתן, הנודע גם בפי המקומיים, נוכח גלי השנאה, כמבצע לבדיקת איתנותם העסקית של המסעדות שנבנו על קו המצוקים של נמל יפו.

פאז אבו מרואן, הוא בעל הבית ודודו של המחותן המפורסם בישראל – מחמוד, בעלה הטרי של מורל. הוא מצליח לספר בנשימה אחת על רמת המכובדות של משפחתו ביפו, וגם על הסתבכותם העקבית של בני המשפחה עם החוק ורשויות המס. רשימת המכובדות כבר תועדה מעל כל במה תקשורתית אינספור פעמים, על ידי מבקרי מסעדות ושפים נחשבים עטופי הילה עממית. ההסתבכויות תועדה קצת פחות. הרי מי יכול להכין לטעום ולעכל חומוס אלוהי מדי יום באותה צלחת יחד עם סבל אנושי אותנטי חוץ מבעל הבית ?

מתחילת המבצע, כך מספר פאז, ביקרו אצלו אנשי מס הכנסה לא פחות משלוש פעמים. הכנסות הם לא מצאו אצלו יותר מדי, אבל את הריבית התופחת של החוב הישן הם מצאו כבר מזמן, והיא ממשיכה לצמוח, כך דאגו להזכיר לו. החוב הזה ימשיך לתפוח ולתפוח ואין סיכוי שישולם בעתיד הקרוב, מודה פאז והוא לא לבד. ענף המסעדנות היפואי קורס מול אדישותה האכזרית של הממשלה והרשויות. הניסיון ממבצעים קודמים מלמד שלא יהיו כאן הסדרים ופריסות חוב מצד מס הכנסה, בטח שלא מענקים ואפילו לא הנחות משמעותיות בארנונה מצד הממשלה והרשות המקומית.

אפילו לחדר השירותים הפרטי של פאז הם הגיעו לא מזמן, השוטרים. אחד מקרובי משפחתו של פאז "עשה בעיות" בקנה מידה מספיק רחב לתיאום פשיטה רבת משתתפים על ביתו בשעות הבוקר המוקדמות. "מה הדבר הראשון שבנאדם עושה על הבוקר?", שואל אותי פאז ומייד עונה: "שירותים". אחד השוטרים דרש להתלוות אליו להתרוקנות המסורתית, ובמזל נמענה כוונתו על ידי שוטר אחר, מקצועי לא פחות והגיוני הרבה יותר. אחרי השירותים באה הסיגריה שאחרי וגם שם הייתה למשטרה מה לומר. פאז נמנע מלעשן בביתו שלו, ולאחר שנלקח לחדר החקירות הוצעה לו סיגריה של ניחומים על ידי קצין המודיעין. את דעתו של פאז על עניין הסיגריה הזאת לא קשה לנחש.

חזרה לענייני חומוס מרואן. המצב לא משהו, בניסוח עדין. הגריל לא דולק, כי אין מספיק תנועה ולקוחות וכל המנות הבשריות בתפריט, בהתאמה, לא רלוונטיות לשעה זו. הוא לא דולק, אז גם הפיתות, פיתות לניגוב חומוס - אייקוניות שכמותן, הוגשו לצד החומוס בטמפרטורת החדר ללא פסי צלייה או אדי חום כלואים בתוכן. כמה נורא. סלט הירקות היה עייף ומתובל ברישול, הזיתים הירוקים נשלפו על לא עוול בכפן מקופסת שימורים. החומוס טוב ומזכיר נשכחות. גרסת המסבחה הגרגירית אמנם עטוף בשמן זית מאיכות בינונית ומטה, אבל מרקם החומוס עצמו אוורירי ונעים לאכילה – עדיין ולמרות הכל. לוקח בהליכה, גם נוכח המצב הקשה, את רוב החומוסיות הישראליות המוכרות לגרגרן הממוצע.

הטבח המנומנם מפסקה מספר אחת ושלוש התעורר כבר ליום עבודה קל ומדכא. כדורי הפלאפל שלי "סיפתחו" לו את יום העבודה ונעשים בצורה ראויה יחסית, אם כי באיחור קל, יחסית לזמן הגשת החומוס. לפני תשלום החשבון הסימלי על סך 28 שקלים, כולל שתייה, הספקתי לדגום כדור אחד או שניים, על משקל הקינוח המלוח, והיה נחמד. הלוואי והייתה לי מילה מפוארת יותר.

המבצע שאינו מוכרז ומוגדר "מלחמה", סביר להניח שגם לא יוכרז בעתיד. אי ההגדרה תמנע מאנשי החומוסייה ובעלי המסעדות בתל אביב פיצוי כספי לטראומה, דוגמת מקביליהם לענף מאזור הדרום. לשם ההמחשה, יפו לא שומעת אזעקות כמו תל אביב, טוען פאז.

במקום אחר בזמן לא רחוק, טראומה אחרת נמנעה. חתונתם של מחמוד ומורל אבו מרואן בראשון לציון הפכה ממצג התלהמות למפגן מרהיב של סולדריות ישראלית. החוקר היהודי מהאוניברסיטה העברית שטרח והגיע לביתם של בני הזוג יום לפני החתונה שם מעטפה על סך 5,000 שקלים והוא נחקק בזכורונו של פאז. מאות אנשים אחרים, שלא מבין המוזמנים, תרמו סכומים משתנים, לפעמים בעילום שם ולפעמים בשם מלא. 50 שקלים סמליים וגם צ'ק של 11,000 שקלים. במקום ובנוסף למילות העידוד והתמיכה, היו שם גם הרבה שקלים.

המשטרה זכתה למחמאות אינספור מצד בני המשפחה על המניעה המוחלטת של פרובוקציות אלימות מצד המוחים בזמן החתונה. אותם מוחים, מארגון להב"ה וגופים אחרים, מוזמנים מצד שכניו של פאז להציג את מרכולתם גם ביפו. כאן מחכה להם קבלת פנים מסוג קצת אחר, פחות חגיגית.

אותם שכנים "מזמינים" את המוחים להפגין גם מול המצב המורכב שמתגלה לאחרונה בבניין הישן ברחוב רובינשטיין 37. באחת הקומות מתגוררת שם משפחתה של מורל (מלכה)מרואן מזה שנים. בקומה אחרת, עם ותק לא רע בכלל, גרה אימו של שר החוץ, אביגדור ליברמן. בכל מקרה, טוען פאז, בני הזוג המבורכים ירגישו בטוחים הרבה יותר ביפו מאשר בביתם הנוכחי בבת ים.

ליצירת קשר עם הכתב
מחפשים עוד מסעדות ביפו? סיור טעימות בעיר