יש איזה ספר אחד חביב שלמדתי ממנו המון, "תולדות הלחם*" שמו. זה ספר ישן מאוד שכבר לא ניתן להשיג בחנויות הספרים. הוא כתוב בשפה ארכאית עשירה ומצחיקה, כולל שגיאות כתיב חינניות, מושגים בעברית שמזמן עבר זמנם, הומור עדין ונסקרות בו תולדות הלחם והקשר שלהן להיסטוריה של האדם, מתקופת האדם הקדמון ועד ימינו (ימינו, כלומר, אמצע המאה הקודמת, אז נכתב).
על מידת הדיוק ההיסטורי של הכתוב בו ודאי יהיו מי שיערערו כיום, גם התקינות הפוליטית היא כמובן ממנו והלאה, אבל התיאורים בו כל כך ציוריים ומשעשעים, עד שבכל פעם שאני חוזרת לעלעל בדפיו המצהיבים, אני מרגישה שנחתתי, כמו בעזרת מכונת זמן במקום ההתרחשות ההיסטורי המתואר.
למען תיהנו גם אתם, אצטט הפעם כמה קטעים מהפרק הראשון בספר, "לחמו של האדם הטרום-היסטורי", בו מתוארת ראשית החקלאות, אותה ברור שהיה צריך להמציא עוד לפני המצאת הלחם. על פי הספר - מה שכל כך מובן מאליו לנו כיום, התחיל בעצם במקרה. (שגיאות הכתיב והניסוח הן במקור).
כשהאדם התלונן על החיים גדלו לו גידולים
"...האדם מתקופת-האבן, משגילה את החקלאות, גילה אותה כנגד רצונו. כדי לאגור כמויות של זרעוני-עשבים טעימים ללפת בהם את טעמו של הבשר הנא שהיה רגיל לאכלו, ביקש לו מקום יבש במערתו. אבל מטעם זה או אחר נתרטב אותו מקום, והזרעונים החלו נובטים. טעמם נתקלקל עד שזרק אותם ממנו והלאה והתחיל מתלונן על החיים עלי-אדמות. אולם, לתמהונו הרב, חזרו וצצו הזרעונים מן האדמה שמונה חודשים לאחר מכן..."
ממי למד האדם את סוד החקלאות, בהמשך? האומנם "התרבות היא פרי חיקוי"? מה גילה מהתבוננות בבעלי החיים שהוא ב??י??ת? כיצד בא לו הרעיון לזריעה יזומה, על מנת לקצור תבואה וכיצד ביצע אותה? ומה היה חלקה של האישה בהתפתחות החקלאות הקדומה?
הצייד, הרועה והגננית
"לא, האדם לא יכול היה ללמוד חקלאות מבעלי-החי שעל סביביו, היה זה משהו, שחייב היה לגלות בעצמו, או ליתר דיוק, שאשתו חייבת היתה לגלותו.
הגבר לעולם לא היה מגיע לאומנות הזריעה בלי האשה. אנחנו יכולים לשער, במדרגת-הספק הגדולה ביותר, את מקורות הזריעה שכך היתה:
בימים הראשונים היה האדם צייד.
אם שיחק לו מזלו בציד, היה לו אוכל די שבעו. אבל אם ביום המחרת לא הפיל טרף באבן-הקלע שלו, התהלך רעב. לא עבר זמן רב והאדם למד שאין טעם לרעבונו אם יכול הוא לשמור על שיירי הבשר על-ידי קלייה על גבי האש...
אמצאת הקלייה פתרה את שאלת האגירה (הבישול לא נתגלה אלא כעבור זמן רב. לאדם לא היו כלים שיכלו לעמוד בפני אש ישירה), אבל כעבור כמה ימים שוב חזר הרעב להציק לצייד. ואז היה זה, אולי, כשהציע בנו של הצייד לאביו: "הבה נכרה בור גדול ונצוד בו את החיות במקום להרוג אותן. יחיו להם הזכרים עם הנקבות ויהיו להם ולדות. אז נאכל ולא נמות".
וכך הפך בנו של הצייד לרועה. והוא הבחין וראה, שלא כל בעלי-החיים שרעה אכלו את בשר זולתם. רבים מהם אכלו עשב או פירות מן העץ. הם נידמו בעיניו כבעלי-חיים נבוני-דעת. כמו-כן נתן הרועה אל לבו, שהוא ובני משפחתו חולים לפעמים בחלאים מוזרים, שיניהם וחניכיהם נרקבו בפיהם, סבלו ממיחושי-ראש ומקוצר-נשימה. אז לקח הרועה זרעוני-עשבים ובזק אותם על צלי-האש. הוא טעם גם מפרי העץ וחדלו החלאים.
למי הקרדיט על המצאת המעדר?
בין אם המצאותיה של האשה נבעו משעמום ומחוסר תעסוקה ובין אם נולדו מתוך חוכמתה הרבה ותושייה נשית - כך או כך, על פי הספר הזה לפחות, אין להתעלם מתרומתה הרבה של האשה-הקדומה-הסטריאוטיפית להתפתחות החקלאות הקדומה. ולכן גם הדימוי העתיק, המשווה בין רחם האשה ופרי בטנה, לרחם האדמה המופרה בזרע הדגן - הוא ממש מתבקש כאן: אמא-אדמה, פשוטו כמשמעו.
"...האשה נשארה בבית, מתעסקת בצמחיה, שבעלה נזקק להם לבריאותו, אבל שבחל בהם בעת ובעונה אחת כיוון שלא היה צורך בכוח ובשרירים בשעת הטיפול בהם.
יום אחד, כששב הבעל משדה-המרעה, ראה שאשתו עשתה לה גינה. היא סחה לו, שהאדמה נושאת פרי ממש כמותה, תשעה חודשים לאחר שנכנס בה הזרע. הבעל מילא פיו צחוק. אבל לא עבר זמן רב ונוכח באמיתות הדברים.
האשה המציאה מכשיר, שבעזרתו הוכנסו הזרעים לתוך האדמה: במקל-חפירה עשתה חורים באדמה ולתוכם הכניסה את זרעוני הדוחן...
...והנה יום אחד נמאס עליה הטורח בחפירת החורים בעזרת המקל. היא ביקשה את בעלה לקשור מקל ארוך אל מקל קצר, ובזווית ישרה עמו. במכשיר זה ביתרה את האדמה כשמשא גופה יכביד על כל לחיצה. רחמה של האדמה נפתח בקלות רבה יותר, וכך המציאה האשה את המעדר. במשך אלפי שנים עיבדה את גינתה בעזרת המעדר וגידלה את עשביה וירקותיה."
האיכר יצמיח לנו לחם
אדם הקדמון כמובן לא יכול היה להסתפק באמצאה הנשית המקורית, ואצה לו הדרך לשכללה. על פי המשוער בספר, גם הפתרון הזה קרה באקראי, אחרי שהוא פירק כמה בקבוקי יין, איך לא.
"יום אחד חזרו הבעל וחבריו כדרכם מן השדה כשעדרם הולך אחריהם. אל-השמש העלה עשבים רוויי לשד על פני השדות והפרות השמינו. וביקשו האנשים לחוג לכבוד השמש. שתו משקאות תוססים וישבו בצל עצי הגן. אגב שכרות נטל אחד מהם את המעדר ותקע אותו עמוק כל כך לתוך האדמה, שלא נמצא מי שיכול להזיזו ממנה. ואז, כשהכל קוראים וצוחקים, לקח בעל-הבית אחד משווריו וקשר אותו בסבי-עשבים חזקים אל ידית המעדר, שהיה תקוע באדמה. השור פסע לפניו, מושך ומושך. אבל לא כלפי מעלה. הוא משך את המעדר בצורה אופקית לאורך אדמת הגן, והאדמה ניפצעה לשניים. לפתע נשא ראשו אל השמש וגעה בגעייה שהחרידה את האופקים. עמדו האנשים וראו כיצד מתפצלת האדמה, כאילו היתה עשויה עור. לפתע נפלה עליהם אימת השור והמעדר, שהוסיפו לבתר את רחם האדמה. שכרותם חלפה ויראים היו שמא עוררו עליהם את חמת האלים, שיחררו את השור מן המעדר.
ביום המחרת ביקשו למלא את התלם, כדי לחפות על המעשה. אבל באה האשה והתערבה בענין: "הבה... נשים את זרע-הזכר של העשבים בתוך רחמה של האם-האדמה". וכך עשה הגבר מה שעשתה האשה ימים רבים לפניו..."
אז הגענו בדפי ההיסטוריה החקלאית עד מחרשת יתד רתומה לשור, שחשיבות המצאתה מתחרה כמעט בהמצאת הגלגל.
בתלם הפתוח הזה בו הלכו אבותינו - המשיכו ללכת צאצאיהם, והוא הוביל אותם ישירות אל כיכר הלחם המוכרת לנו היום, שגם היא, על פי האגדה הרווחת, נולדה במקרה במטבחו של אופה מצרי קדמוני-אלמוני שלומיאל אחד, שגילה את השמרים בטעות. אבל זה כבר סיפור אחר.
_____________________________________________________
*תולדות הלחם - ששת אלפים שנות ציויליזציה, מאת ה.ע. יעקב, הוצאת מרדכי ניומן בע"מ ת"א