קרב בשדה הקרח

בסוף נגמר הבקבוק. לא של הטובריש, אלא של הגריי גוס שנחה לידה במקפיא. וזה לא שלא נתנו צ'אנס. כבר מהצהריים התחילו הדיבורים על ערב הוודקה הגדול, שבו נגמע – חמישה חברים (שלוש בנות, שני בנים) – את מלוא בקבוק הטובריש והשמחה תהיה רבה. אפילו קבנוס וגבינות נקנו במיוחד לאירוע, ככה שנכונות ורצון היו גם היו.

הבקבוק דווקא הבטיח רבות עם לוגו שכמו נלקח מאלבום תעמולה סטאליניסטי, כמו מנסה לומר ששורשיה של הטובריש ממוקמים נטועים עמוק בתוך הקומוניזם. יחד עם המידע שהוודקה מזוקקת 5 פעמים ועשויה על פי נוסחה מקורית בת 300 שנה - בהחלט היו לנו ציפיות. בהתחלה ניסינו אותה בתוך קוקטייל – חלק עם תפוחים, חלק עם אוכמניות – ושם היא דווקא תפקדה בסדר, כלומר כמו וודקת קוקטיילים קלאסית, שהטעם שלה נטמע היטב בתוך המשקה אתו היא מעורבבת. אלא שהמבחן האמיתי של וודקה הוא בשוט קפוא ולשם כך נתבצעו טעימות עיוורות מול שתי מתחרות קשוחות – סטולי קריסטל וגריי גוס – כדי לראות איך היא מתפקדת בשדה הקרב.

על פניו, זה נראה לא הוגן להשוות בין וודקה סטנדרטית לוודקות פרימיום, אבל אם לוקחים בחשבון שוודקה היא בבסיסה משקה מאוד זול, וההבדלים ביניהם עומדים על בערך 15 שקל לבקבוק (במקרה של הסטולי קריסטל) ו-50 שקל לבקבוק (אם קניתם, כמוני, גריי גוס בדיוטי פרי), זה פתאום נראה קצת זניח.

למרבה הצער הטובריש נפלה בגדול משתי מתחרותיה – בעוד הן מחליקות לגרון במהירות וללא קושי וזוכות לבקשות לסיבוב נוסף, היא היתה צריכה קצת מאמץ וסחטה פרצופי סבל מהנוכחים. אחרי חצי בקבוק הוחלט להשאיר אותה במקרר, ולחזור אליה כאשר היא תהפוך מהעדפה לברירת מחדל.

שלוש שעות אחר-כך, בזמן שבקבוק הגריי גוס כבר נגמר וגם שוטים של וויסקי נמזגו – בכל זאת, היינו חייבים לבדוק גם מול משקאות אחרים - הוחזרה הטובריש אחר כבוד. מוזר, אבל בשלב הזה ההבדלים כבר לא הורגשו. אחרי כמה דקות – באמת תמוה שהשכנים שלי לא הצליחו להתמודד עם אבי טולדנו בפול ווליום - הגיעה משטרה. הבחורות הלכו לפלרטט עם השוטרים בעוד הגברים החליפו ביניהם כובעים והמשיכו להשתטות. אין לי מושג איך מישהו מהם הגיע הביתה, אבל כשקמתי הייתי עדיין שיכור.

[49.99 ¤ לבקבוק 750 מ"ל, 59.99 ¤ לבקבוק של 1 ליטר .
להשיג ברשת טיב טעם]