נרדפי החוק

מאז שנאסר על מירי חנוך ואייל שני לעשן ולאכול ביחד ובחוץ, מעולם לא היה להם חשוב כל כך לבשל טוב בבית

מירי חנוך ואייל שני

לפנות ערב, כשקניתי סיגריות ויצאתי מהמכולת בבלפור נעמד מולי שוטר. ניסיתי לעבור מימין, הוא זז ימינה. ניסיתי לעבור משמאל, הוא זז שמאלה. כמעט התנשקנו צרפתית. מכיוון שאני קמה כל בוקר עם תחושת אשמה בכל עניין, ניסיתי מהר להבין על מה משלל האיסורים עברתי כרגע, ומצאתי את עצמי מחביאה מהר את קופסת הסיגריות בכיס. למזלי, השוטר לא שם לב. יכול להיות שהחוק נגד העישון התרחב ממסעדות ומרפסותיהן, גם למכולות ומדרכותיהן, ומשם גם לאיסור על רכישת סיגריות? אולי אני פשוט לא מעודכנת, ויש קנס חדש של 750 שקל על שהייה בשטח ציבורי בחברת קופסת סיגריות?

הייתי בדרך לפגוש את דניאלה בבית הקפה בשדרה, שם אפשר לקנות קפה וטו וגו איתו לספסל סמוך, ובצינת הלילה אפשר אתם יודעים מה לעשות, אלא אם כן חוקק עוד חוק שאסור לעשן גם בשדרה, שהיא, אחרי הכל, שטח ציבורי מובהק. גם ככה יש לי מעט מאוד חיבה לבתי קפה בערב, כי קפה זה לבוקר והערב הוא זמן מתאים להיכנס לחללים חמימים עם אור צהוב של נרות או דימר שמצמצם את התאורה למינימום, לאכול משהו קטן ולשתות יין, לעשן ולדבר באינטימיות. אלא שכל זה הוא היסטוריה, נגמר. המיקס שידע איך לעשות את החיים לטובים לגמרי לרגע, בוטל. מעתה אפשר לאכול ולשתות לחוד, לעשן ולדבר לחוד, מופרדים מתרבות שלמה שבה השאיפות שלנו היו פאוזות בערבים של גילוי לב, שיחות על ספרים וסרטים ואהבות ואכזבות ישנות וחדשות.

מולנו התמקם בחור מסתורי במעיל צמר שחור ארוך. הספסל בשדרה הוא לא מאוד רחוק משולחנות הבר שחוקית נמצאים ב"שטח הקפה". הוא הוציא מצלמה וכיוון אותה לעברי. "הוא צילם אותי", אמרתי לדניאלה בבהלה. "תראי, תראי, בטח עכשיו הוא מחייג לפיקוח", שליח נמרץ נוסף מטעם האח הגדול, שמכל הדברים אסר עלינו בתוקף לעשן, ודווקא בעניין זה הוא מפליא לאכוף את החוק. אז מה אם זה כיף, אז מה אם אנחנו רגילים, אז מה אם אנחנו מכורים קשות וניסינו הכל ולא הצלחנו להפסיק. ההנחה של המחוקק היא שמרגע שיסולקו המעשנים המזוהמים יהיה כאן אוויר צלול, בדיוק כמו שמאז שבני סלע הוחזר מאחורי הסורגים, אין יותר אונס ופשע.

אי אפשר לנשום

ובינתיים, בזמן שלא עישנתם, ממשיכים להם בנחת המזהמים הגדולים באמת לפעול באין מפריע. רכבי השטח שנהגיהם נותנים לך גז בפנים ומשפריצים בלחיצת פדל אחת את שלולית הביוב הנצחית ברוטשילד-שינקין על קשישה, שמחזיקה ביד את קצבת הביטוח הלאומי ומסתכלת לצדדים שמא מישהו בדרך לשדוד אותה, ושני תינוקות ורודים בעגלה עם מטפלת רוסייה, שדמעות עומדות לה בעיניים כשהיא רואה איך השחירו ונרטבו הבגדים של שלושתם, שרק גמרה לכבס ולהלביש.

גם בקיץ השלולית שם. היא נצחית כמטאפורה לשלולית חיינו הגדולה ממנה. סמיכה ושמנונית, ניגרת מהבניין הסמוך, שאוכל את בנאיו. הוא משתפץ כבר עשור שלם. ללא הרף שואבים ממנו דברים מסתוריים, כאילו מישהו ממלא אותו ברעלים מלמעלה ולמטה מסתובבים הפועלים המיואשים מפועלם בהבעת חוסר אונים של "וואי, וואי, זה גדול עלינו, אנחנו לא משתלטים על הבית הזה".

למרבה הפלא מאז החוק החדש עדיין אי אפשר לנשום ברוטשילד בדרך לגן, ולא כמשל. בטח הברון אדמונד ג'יימס שעל שמו נקראת השדרה היה מת לראות את החזון הזה נושף בפניו: רוח חמה של חלקיקי עופרת שמתחזים לאוויר. אבל העיקר שלא נעשן, חוק שליישם אותו זה עניין רווחי, עלות הקנסות למחוקק היא רק דפי נייר והתשואה נפלאה. אז למה למהר עם הרכבת הקלה, למה להציץ באוטובוס קו חמש, שמסיע שלושה אנשים ומזהם בשביל שלוש מאות אם אפשר בפשטות להפסיק לנו את העישון. כאילו כל הזיהום והזוהמה, השחיתות ואטימות הלב מגולגלים בתוך סיגריה.

באותו בוקר, עברנו אני והקטנה ליד הפרלמנט של ההומלסים ברוטשילד-בלפור, שבאותה שעה ניסו לחמם את העצמות מהלילה בחוץ ולדלל את הכינים זה לזה. הם מעשנים בדלים של סיגריות, שאחרים השליכו כשנכנסו לבית הקפה, שם הכל שמור, נקי וצלול, שם עוצר הרוע, כמו בדלת הכניסה לעולם מושלם.

הקטנה שרה בקולי קולות את "אפרים וטיטינה חיים בפלסטינה, אני כלל לא אבינה מה רע בתל אביב", שראתה ב"מטרו פלסטינה", ההצגה שבה השתתפה אחותה הבכורה. ההומלסים לא מכירים את אפרים וטיטינה והשירה הרמה לא הזיזה להם.

בצהריים נמאס לאחד, הוא התחיל לצעוק ולזרוק באוויר את בקבוק הוודקה הריק שלו לכיוונם של ההולכים בשדרה, תוך דקה הגיעה ניידת. רק בנס אוזלת ידו של המחוקק לא קיבלו השאר דו"ח על עישון בציבור. אבל צריך לזכור את העיקר, את מה שחשוב, והעיקר הוא, שלא יהיה יותר שום מקום שאפשר לשתות בו כוס יין אדום, פשוט, לעשן שתי סיגריות, לשפוך את הלב, לחוש מעט אשמה על המציצה הממכרת, לנגב את הדמעות, ללבוש בחזרה בסוף הערב, את המעיל וללכת הביתה בלב מעט קל יותר. עד כאן. יש גבול. זה אסור. מכאן תצא הרעה.

על הספסל בשדרה באותו ערב, המשיך הבחור במעיל השחור לצלם, עד שדניאלה ניגשה אליו ואמרה לו בישירות אופיינית, כביכול מהוססת ומנומסת, "סליחה, למה אתה מצלם אותנו?"

"איט איז אונלי אה סוביניר", ענה במבטא צרפתי כבד, ואני אמרתי לה, בטח, מה רצית שהוא יגיד לך, "היי מותק, מה קורה, אני פקח עישון סמוי, יש לך אש?" הוא אנדר-קאוור, מצחיקה.

עגבניות ממולאות מוסקה

שלושה מרכיבים חיוניים יש למוסקה: בשר טלה, חציל ורוטב עגבניות. את הבשר טוחנים ומניחים בין פרוסות החצילים ואת הכל מטביעים ברוטב עגבניות. האבולוציה הקולינרית - שהביאה איתה תבנית, יצקה לתוכה את שלושת החומרים המופלאים והפכה אותם לאחד מושלם - חשה סיפוק עז והשתתקה, לפחות בכל מה שקשור למוסקה. אנחנו לא.

במקום לטחון את הבשר, נפרוס אותו ונצרוב בשמן זית, צעד שישאיר אותו צעיר לעד. את החציל החי נשרוף על הכיריים, פרוסות אמנם לא יצאו לנו מזה אבל בשרו הלבן יהפך לקרם מענג. ואת רוטב העגבניות נכין בצריבת בשרן בשמן שניגר מהטלה. כך יכירו זה את זה היכרות ראשונית, לפני זו הרשמית, בתוך בטנה של עגבנייה שלמה, שבבטנה תיאפה המוסקה.

הבשר

500 גרם בשר טלה מהשוק, או 500 גרם סינטה, פרוס דק
2 כפות שמן זית
1/2 פלפל ירוק חריף בינוני, פרוס לטבעות
1/2 ענף רוזמרין קטן
2 עלי מרווה
1/3 עלה דפנה
5 גרגרי פלפל שחור, שבורים
מלח ים

מלהיטים מחבת פלדה כבדה וגדולה מעל להבת הגז הגדולה ביותר. מוסיפים את השמן, מניחים לו כמה שניות, שיתלהט, ומוסיפים במהירות את פרוסות הבשר, בשכבה אחת, ונותנים להן להיצלות 30 שניות, בלי להתערב, בלי לערבב. בתום 30 שניות, מערבבים במהירות בעזרת כף עץ. צדם התחתון של הנתחים הזהיב. זה הספיק. מוסיפים את הפלפל הירוק, התבלינים, המלח והפלפל השחור, מערבבים עוד כ-30 שניות, ובעזרת כף מחוררת מעבירים לצלחת. מכבים את האש, אבל משאירים את המחבת עם השומן שהשאיר אחריו הטלה מעל להבת הגז הכבויה.

העגבניות

4 עגבניות גדולות ובשלות, קלופות
3 כפות שמן זית
קמצוץ מלח ים

קוצצים את העגבניות לקוביות בינוניות. מחממים את המחבת עם שומן הטלה. מוסיפים את העגבניות ואת המלח, להבה מקסימלית, מערבבים בכף עץ. 4 דקות ויש רוטב נפלא מבושם בטעמי טלה.

החצילים

2 חצילים בינוניים, שלמים

קולים את החצילים מעל להבת גז גדולה, עד שקליפתם נשרפת לחלוטין. מניחים להתקרר מעט, בוצעים בזהירות, חופנים את בשר החציל ומעבירים לרוטב העגבניות שבמחבת.

ההרכבה

6 עגבניות בשלות גדולות, אפשר בכמה צבעים
מעט מלח ים
6 עלי ריחן קטנים
נתחי הטלה המוזהבים
רוטב העגבניות ובשר החציל
שבבים דקיקים של פרמזן, לא הכרחי

מחממים את התנור לטמפרטורה של 180 מעלות, חום עליון ותחתון, רשת במרכז.

בעזרת סכין חדה מסירים את כיפת העגבנייה. בעזרת כף מרוקנים את העגבניות מזרעים וצלעות פנימיות של העגבנייה. ממליחים את פנים העגבנייה ומניחים עלה ריחן וכמה שבבי פרמזן בבטנה.

מוסיפים את נתחי הטלה למחבת שבו הרוטב והחצילים, מציתים את האש, להבה בינונית, מביאים לרתיחה תוך ערבוב מפעם לפעם. רתח, מכבים את האש. בעזרת כף ממלאים את העגבניות בתערובת ומכסים בכיפת העגבנייה.

מניחים את העגבניות בתבנית אפייה, שנמשחה במעט שמן זית ואופים 60 דקות.

מגישים עם אחד משלושת הרטבים הבאים: או פשוט עם מעט שמן זית.

רוטב עגבניות צרובות

מכפילים את כמות הרוטב שבמתכון העגבניות הקודם. ולפני שמוסיפים לו את בשר החציל, מעבירים מחצית לקערה. לפני ההגשה, מחזירים את תבנית העגבניות לתנור, מכוסות ברוטב העגבניות מהקערה. אופים כ-20 דקות.

רוטב יוגורט

2 גביעי יוגורט, רצוי יוגורט כבשים
1 עגבנייה גדולה ובשלה, חצויה לרוחב לשניים
2 פלפלים ירוקים חריפים
2 שיני שום
מעט מלח
נענע טרייה
שמן זית

במעבד מזון, מעבדים את הפלפלים והשום עם מעט מלח עד שמקבלים משחה חלקה.

מערבבים את היוגורט כך שיהיה חלק, ומחלקים בין שש קעריות רדודות. מניחים במרכז עגבניית-מוסקה וסוחטים מעליה מעט מהעגבנייה הטרייה. מפזרים כמה עלי נענע, מזליפים מעט שמן זית. כמה גבישי מלח וגמרנו.

טחינה וקצף עגבניות

20 עגבניות שרי בשלות
רוטב טחינה
משחת פלפלים ירוקים חריפים (מהמתכון הקודם)

מרסקים את העגבניות במהירות גבוהה בבלנדר או במעבד מזון עד שצבען הופך לוורוד. מסננים דרך מסננת דקיקה, נוצר קרם מוקצף של עגבניות. שש קערות, בכל אחת שלולית טחינה ומעליה קצף עגבניות, במרכז עגבניית-מוסקה, ומעל כמה כתמים של משחת פלפלים ירוקים.

    קניות

    עבור לאתר המלא להורדת האפליקצייה
    חזור לאתר המותאם