כל שיחה עם אביגיל ואיתי מתחילה רגיל ונגמרת בניתוח סוציולוגי מדוקדק עם נגיעות אנתרופולוגיות ופילוסופיות, והם בכלל זוג פסיכולוגים. איתי אומר שרק איתי זה ככה, שאני מוציאה את הסוציולוג שבו, אבל אין לי מושג למה. שיחה על "הישרדות" הופכת לדיון על אירופה ואפריקה, פטפוט על הורדת מוזיקה באי-מיול לובש צורה של פאנל בנושאי ג'נדר, ואנקדוטה על בלוגים מתגלגלת לכדי ניתוח הערכים בחברה המערבית.
ניתוחים סוציולוגיים, יודע כל הדיוט, מרעיבים כהוגן. אנחנו מחליטים לבדוק את התפריט הדי חדש של Betapizza החביבה, ומזמינים מהם סלט קיסר (34 שקל). פיצה משפחתית המחולקת לרבע פסטו (פסטו, פלפל קלוי ובצל), רבע ים תיכוני (פטה, בצל, זיתים שחורים ואורגנו), רבע האם פטריות ורבע פפרוני (83 שקל), ופסטה נקניקיות המכילה רוטב עגבניות, נקניקיות עגל וכבש, שום ויין אדום (45 שקל). כמה דקות אחרי ששפופרת הטלפון חוזרת למקומה אני רואה בברושור שעל כל הזמנה מעל 79 שקל מקבלים קינוח או בקבוק שתייה, ומתקשרת לזעום. הטלפן מתנצל שלא הציעו לי את ההטבה, ואנחנו מחליטים על מוס עוגת גבינה עם פירורים (16 שקל). שלושת רבעי שעה אחר כך, כמובטח, מידפק השליח.
משהו לא זרם
הפיצה מתחלקת, הצ'ילי מפוזר, הפסטה מתמקמת על הצלחות והרוטב נמזג אל הסלט. רק כשמוטלות גוויות פיצה בשולי הקופסה אנחנו מתפנים לדיון.
אינטגרציה. לפעמים הבעיה אינה נעוצה במרכיבים, אלא בשילוב. הפסטה, לדוגמה, היתה בסך הכל נעימה למאכל. היא היתה מבושלת כהלכה, רוטב העגבניות היה טרי וטעים, וגם בשר הנקניקיות השביע רצון, ובכל זאת משהו לא זרם. אולי בגלל שחתיכות הנקניקיות היו גדולות מדי והרגישו כמו תוספת ולא כמו חלק מהרוטב.
אינפלציה של טופינגז. בשנים האחרונות מבחר התוספות המוצע גדל וגדל. האדם הסביר (והלא החלטי) מוצא עצמו במרוץ למקסם את מה שיקבל. הפיצה המונחת לפנינו סובלת מחוסר החלטיות שכזה, ואנחנו, בסופה של ארוחה, סובלים מעט מבלגן בבטן.
טשטוש גבולות. אחת הפיצות המוצעות בתפריט (שנמנענו ממנה בלי להתלבט) היא פיצה ביאנקה - פיצה שמנת פטריות, שאיננה כוללת רוטב עגבניות ומוצרלה. הפיצה הים תיכונית שאכלנו הרגישה כמו סלט יווני, עם כל הפטה, הזיתים השחורים והבצל. בפיצת הפסטו נשפך הפסטו בחוסר אלגנטיות והשתלט על כל שאר הטעמים. כך שהמוצלחות היו אלה שלא ניסו להתפרע: פיצת הפפרוני וההאם פטריות. היה רק חסר שיציעו שם סלט ברוטב פיצה וגבינת מוצרלה. הגבולות בין פסטה, פיצה וסלט הולכים ומיטשטשים, כאילו הפוסט-מודרניזם לא פס מן העולם. בדרך, למרבה הצער, שוכחים קצת את מה שחשוב.
מה שחשוב. הבסיס, כמובן. מה בסך הכל בן אדם צריך, שהפיצה שהוא מקבל תהיה חמה (היתה קרירה למדי), שהבצק יהיה טעים (אכן דק ופריך), שהרוטב יהיה נעים (היה נעים) ושהמוצרלה תופיע בנדיבות (בהחלט היה אפשר להוסיף עוד). רק כשממולאים התנאים הבסיסיים הללו אפשר להמשיך.
אחרי מנוחה שבסופה תה מלווה במוס עוגת הגבינה, שהיה יופי, הצלחנו לנסח את המסקנה הכוללת. בסופו של דבר זה די נעים לאכול הרבה פיצה. וחבל.
Betapizza. תל אביב: אלנבי 60/לילינבלום 21/מתחם רדינג. טל' 90- 90- 50 -599 -1 משלוחים: א' -ד' 12:00- 24:00, ה'-שבת 12:00- 1:00.
בקטנה
שירות: נעים
זמנים: עד 45 דקות
אריזה: סטנדרטית
בעד: פיצה פפרוני, סלט הקיסר ומוס עוגת גבינה
נגד: נא להעלות את הטמפרטורה ולהוסיף גבינה
תמורה לכסף: סטנדרטית
שורה תחתונה: פוסט-מודרניזם הביתה!