שותה העיירה

זו תקופה בחיים שבה שוט של וודקה על הבוקר נראה כמו הדבר הכי נורמאלי לעשות. ואחרי שוט - ואני מדגיש שוט ולא צ'ייסר, שם מגוחך שהמציאו לחצאי שוטים - של וודקה, החיים, הבוס, החברה לשעבר, השיפוצים בבניין ממול, החום והיתושים בלילה נראים הגיוניים הרבה יותר. אם זה נדמה שאני מטיף כאן לאלכוהוליזם, אתם לא טועים - זה בדיוק מה שאני עושה.

את שבוע האלכוהוליזם המודע הראשון בחיי, מעתה אני לא הולך להתווכח עם אף חבר שטוען שיש לי בעיית שתייה, עשיתי עם חורטיצה, שזה מותג וודקה אוקראיני חדש יחסית - המזקקה נבנתה ב-2002 בלבד - שמשווק עצמו באגרסיביות יחסית (פרסומות בטלוויזיה לוודקה הן לא עניין שכיח בישראל).

הבקבוק עצמו, או לפחות גרסת הפלטינום שלו שקיבלתי לידי, מעוצב ללא רבב ועושה חשק ללגום הישר ממנו. הבעיה היא שהפקק שלו הוא מהזן המתחכם מסתובב, כלומר אי אפשר פשוט לסובב אותו להניח בצד ולסגור כשמסיימים, אלא חייבים להיאבק ולהבין האם הוא פתוח הוא סגור. זה אולי נשמע לא מסובך במיוחד כשפותחים אותו, אבל כשצריך לסגור אחרי אי אלו סיבובים, לך תזכור לאן צריך לסובב את השטות הזו. רוב הסיכויים שכשתקומו בבוקר הפריזר שלכם יהיה מפוצץ בוודקה ותקללו את הרגע שלא רשמתם את הוראות ההפעלה של הבקבוק.

מה שכן, אחלה וודקה חורטיצה - יורדת חלק בגרון עם טעם לוואי עדין, שעושה נעים אחרי שהיא כבר נכנסת למערכת העיכול - בטח אם לוקחים בחשבון שבקבוק שלה עולה 45 שקל, שזה, בינינו, לא כסף כשמדובר בוודקה איכותית. אם לוקחים בחשבון שההבדלים בין הוודקות השונות נמצאים בעיקר במיתוג שלהם, ופחות בטעם, אפילו בשביל הבקבוק המגניב היא שווה את הכסף.