ההתחלה

כבר בדרך למעלה ידעתי שזו עלייה לצורך עלייה, ולא לצורך ירידה. אפילו שהיו כמה קווי פרשת–מים בדרך. החלטתי לא להביא כמעט שום דבר מהעיר לבית בגליל. לקנות הכול בכפרים שמסביב. נסעתי לבית החדש כמו שנוסעים לקמפינג: מכנסיים קצרים, שתי חולצות טריקו. זוג כפכפים.

במושב האחורי הנחתי מזרן אישי עטוף בסדין. היו גם מברשת שיניים וגם ציפית, וגם כמה חלות טריות שמילאו את האוטו בריח של מאפה טרי. רציתי להרגיש את הקלילות של החיים, בלי הכובד של החפצים וההרגלים. רציתי לבוא כמו שאני. עירום ועריה, חף מכל מיטלטלין.

בנסיעה הזאת צפונה אני מרגיש לגמרי אחרת מאשר בנסיעות לסופשבוע בצימר בגליל. אפילו דוושת הגז מגיבה קצת אחרת. אפילו את הנייד סגרתי. אתם יודעים כמה תעוזה אני צריך בשביל זה? אני מרגיש בתוך מסע חגיגי. מסתכל על הנוסעים האחרים בכביש, מתפלא איך הם לא רואים מה עובר עלי. סתם נוסעים להם לעיסוקיהם.

הפעם אני לא נוסע לחפש ריגושים באיזשהו שדה-חסות, זרוע בכרובים גמדיים שטרם נראו כמותם. בכלל לא מחפש ריגושים. אני הולך לתקוע יתד בתוך חורש אלונים טבעי. כן, כן, אני. טיפוס אורבני שכמותי, עכבר בתי-קפה שנושם את האגזוזים ולא מרגיש שהם פיח. עירוני שיושב על המדרכה באבן גבירול ולא שומע את האוטובוסים, נוסע לאלונים. נשמע פתטי, אבל ככה זה. לא מוכן עוד להסתפק בקונצרטים קאמריים של פעיית עזים רק פעם בכמה חודשים. רוצה קולות של רוח. רוצה צרצור של כוכבים ביומיום שלי.

אף אחד מחברינו לא האמין שבאמת נעשה את הדילוג הזה לעבר חיים אחרים. כל-כך הרבה התלבטנו, כל-כך הרבה חיפשנו, שאפילו האנשים הכי-הכי קרובים חשבו שאנחנו מלהגים מנבכי נפשנו. מפנטזים. כולם היו בטוחים שבסוף נעבור לקומה העשרים באיזשהו מגדל מגורים מודרני. עשר שנים דיברנו ודיברנו, ועכשיו — כשאנחנו באמת עושים — באה לי הבטן הזאת ועושה לי קרקורים.

הנהיגה מתמשכת. אני עוזב את כביש החוף, עולה בוואדי מילק, עובר את כפר יאסיף, ולא חושב אפילו להיכנס לשוק. מסתכל ימינה בכניסה לכליל, שאני כל-כך אוהב, ולא מתפתה. ממשיך קדימה. חולף על פני מעלות בלי להתלבט אפילו, ומגיע לחורפיש. נכנס למכולת של נאדיה וקונה אצלה כמה מזלגות וכפיות, שתי קעריות פרחוניות, גריל פח קטנצ'יק ושקית פחמים אמיתיים. אפילו קפה וסוכר קניתי. עוצר אצל הירקן ובוחר עגבניות-שטח, שנראות כמו הדבר האמיתי. בומבילות. בוחר אגודת עלי פטרוזיליה, כמה בצלצלים טריים וחבילת בוטנים קלויים. בקיצור, כל מה שצריך בשביל להתחיל.

השאירו לנו את המפתח בארון החשמל. אני פותח את הדלת והאור נכנס לי לגרון ועושה לי קווץ'. הרהיטים כבר לא פה. גם לא קמיני הברזל שכל-כך אהבתי בביקורים הקודמים במקום. הווילונות הוסרו, ומה שהתגלה מתחתיהם הם קירות פנדורה של רטיבות וסדקים. הגז עקור ממקומו. השולחן שהחזיק את הכיור באמבטיה נעלם לבלי שוב. הארובות הן רק חורים בתקרות. יתומות מפויחות. פתאום אני מסתכל על הכול בעיניים אחרות. עכשיו יש לי כבר מחנק בגרון, הרבה יותר מקווץ'. כבר סוף אלול, עוברת לי המחשבה בראש. למה לא אמרתי סליחות. אולי זה היה עוזר. מתיישב באמצע הסלון על המזרן שהבאתי. נותן לעצמי כמה רגעים לנשום את האוויר שעמד מלכת. טיפ-טיפה מבועת. ואז אני נרדם.

אני חולם על רימונים מתפקעים ממיץ אדום. חולם על דבש שנרדה בכוורות בתוך שדה-עגבניות. חולם על שולחן ראש השנה הקרוב. איפה אקנה את השולחן הזה? אפילו כיסאות אין פה. איך אבשל בלי כיריים ובלון גז? חולם על גפילטע מבשר גדי וכבד קרפיון קצוץ. חולם על חזרת ירוקה מזעתר. כל מיני דברים מוזרים. תרנגולת שקופצת לתוך סיר. אבל אז אני מתעורר.

בריזה קטנה של אחר-הצהריים נכנסת מהחלונות. מרגיש כבר הרבה יותר נעים. אני מחליט שהבישול הראשון שלי פה יהיה קפה שחור שנאדיה קלתה רק אתמול. מדליק את הפחמים בגריל הפח הקטן שלי. מניח את הפינג'אן, עדיין עם התווית, בתוך הלהבות. זורק מלח אל מחוץ לכל החלונות, נגד עין הרע ובעד מזל טוב. בוצע את החלה שקלועה הכי יפה, טובל אותה במלח. נותן לבית לאכול.

רק אחר-כך התפניתי לבשל לנו ארוחת ערב ראשונה פה. הגחלים כבר היו אפרפרות. שמתי עליהן את המחבתונת החדשה שקניתי. בצל קצוץ, פלפלים אדומים, עגבניות, קישואים, שום, ולא התאפקתי ודחפתי איזושהי כוס של שיראז שבמקרה היה לידי. שברתי כמה ביצים מעל הדבר הזה. בקיצור, עשיתי שקשוקה על יין אדום. חידוש מרענן, מה אומר ומה אדבר.

בבוקר שלמחרת עשיתי מהחלות שנשארו מין מצה-בר?יי לראש השנה האישי שלי. כמו מצה-בר?יי של פסח, רק שבמקום המצות — חלות מאתמול: שמנת מתוקה, ביצים, המון סוכר בזוק מלמעלה. בשלב הזה כבר התחלתי להרגיש חגיגי. הנייד עדיין היה סגור. טרדות היומיום נשרו ממני כמו שערות של חתול על סלוטייפ. אפילו לא חשבתי על מכון כושר ועל הליכון. מהחלון נשקפו האלונים. היה שקט.

בסתיו עוד אפשר להשיג עגבניות שקיבלו מספיעק שמש. אם תנסו לבשל עם עגבניות חורף לא מתוקות מספיק השקשוקה תצא חמוצה מדי. תרגישו חופשי להוסיף קצת מתיקות.

1/2 כוס שמן זית
1 בצל בינוני קצוץ דק
2-3 פלפלים אדומים, עדיף גמבות
3-4 קישואים קטנקטנים
2 עגבניות שטח גדולות ובשלות
3 שיני שום קצוצות
1 פלפל אדום חריף קצוץ דק
1 כוס יין אדום (שיראז)
מלח ים גס
4 ביצי חופש
חופן קטן של עלי זעתר טריים

1. קוצצים את הפלפלים האדומים או הגמבות לקוביות קטנות; פורסים את הקישואים לפרוסות בינוניות, קוצצים את העגבניות.

2. מחממים מחבת עם שמן זית, מטגנים את הבצל הקצוץ, מוסיפים את הגמבות. ממשיכים בבישול כ-10 דקות ורק אז מוסיפים את הקישואים והשום.

3. ממתינים דקות אחדות, מוסיפים את העגבניות והפלפל החריף. ממליחים בעדינות. אחרי רבע שעה, כשהירקות כבר הפכו להיות "שקשוקתיים" - מציפים ביין האדום, ומבשלים על להבה קטנה עד שהתבשיל מסמיך ונהיה טעים.

4. שוברים פנימה את הביצים. מכסים במהירות ומחכים רק עד שהחלבון יתקשה, אבל שהחלמון ייוותר נוזלי. מפזרים עלי זעתר ואוכלים עם חלות.