נושאים חמים

חיים בין השמשות

אייל שני צריך בשביל שקשוקה באמצע הדרך, רק אדום של עגבנייה ואש וצהוב של חלמון ומדבר

לסידורים הרגילים אין בעיה מיוחדת בימי חופשה, כי הם רגילים שלא עושים אותם. נשאר רק לארוז כמה סמרטוטי לילה ובגד חם אחד לכל אחד, להשאיר אוכל במקרר לנותרות מאחור ולגמור את המדור הזה לפני שיוצאים. כי מי יודע איפה תהיה רשת אלחוטית אמינה במצפה, שם מתקיים בכל הזמן הזה שאנחנו ממהרים פה עולם בקצב אחר. גשמים של מטאורים, גווייה של גמל באמצע שומקום, דברים שלא רואים מכאן.

"מה שנצטרך נקנה בדרכים", אומר הטבח ואורז שמן זית, מלח, סכין, קרש ודג שנעטף בקרח ומושכב לישון בצידנית. אני מחליטה להצטיין ולהיות הדור החדש במינימליזם, לארוז באמת שום דבר לכל אחד, מה שנגמר בשלושה תיקים רפויים ותמימים למראה שבעצם מחביאים בתוכם את כל חרדות העזיבה שלי. הנה אני נוטשת את בנותי הגדולות מאחור, מרצונן הטוב ובכל זאת, קוראת תיגר על הסטטיסטיקה ויוצאת מהבית המוגן יחסית אל שעות גורליות בכבישים.

בינתיים, בדרך לקנות חלב כמעט נדרסתי פעמיים, ובנסיעה של חמש דקות לקנות תפוחי אדמה למדורה כמעט התנגשתי בטנדר שעצר פתאום, כי מישהו לפניו מצא סוף-סוף חניה. קצת התנגשתי בו, זה היה יותר נשיקת פגוש את הפגוש שלפניך מתאונת דרכים. אבל הנהג החליט הפעם ללכת על זה עד הסוף. הוא יצא חצי ראש וזרק עלי בצעקות ערימת סימני שאלה, שהתחילו בכלל בסליחה: "סליחה, אנ'לא מבין, מה יש לך בדיוק? את לא רואה? אני לא מבין, מה, את לא רואה? (בהכנעה) את לא רואה, אה?"

השתמשתי בתשובה שמתאימה בול למצבים כאלה, כשעניתי לו בשפתו: "לא ראיתי, טוב? לא ראיתי, מה לא ברור פה? מה אתה לא מבין? לא ראיתי, סליחה, טוב לך?" הגברתי את הטון לסיכום והשחלתי גם אני סליחה בהפוכה. נסענו ממורמרים כל אחד לדרכו, בלי להתיידד ובלי להחליף טלפונים ומסמכים אישיים. חזרתי הביתה מותשת. לפעמים צריך לנוח מקרבות העיר, גם אם תהיה זו עבודה קשה לא פחות בכפר או במדבר.

אנחנו נכנסים לאוטו באיחור קלאסי של שלוש שעות, לערבה או למצפה רמון נחליט כבר בצומת ערד. עד אז ייפרשו לפנינו כבר כמה שדות שיתחלפו בצחיחות חורפית של המדבר, שלא קיבל השנה אפילו את מה שמגיע לו ממי החורף החוקיים. על הכביש האחרון אנחנו עוצרים, מתחילים מדורה לפני שירד החושך, לטרומית זהו תמצית החלום ואם לא נגשים אותו עכשיו, אחר כך נהיה עייפים מדי מכל זה. אני מדליקה אש בשנייה כאילו אני אחותה של פוקהונטס, והוא מניח עליה תוך ארבע דקות את הרוטב לשקשוקה בסיסית בתנאי שטח.

לא משנה כמה שלבים הוא רואה בחביתה, אחרי בקושי רבע שעה אנחנו אוכלים שלושתנו מסביב למדורה, טובלים בחלה ובשאריות אור, שכאשר שהוא מסתלק סופית מתחילה רוח קדים ואני מתמלאת פחד מהמרחבים השוקעים בחשיכה. תוך שניות הוא מכבה באופן מסורתי את מה שנשאר מהמדורה. הטרומית ואני כבר ארוזות באוטו, מהתלתלים שלה עולה ריח סמיך של עשן ועגבניות צרובות וברור שאחרי שתי ביצים וחצי חלה היא תירדם עוד לפני שנגיע לאיזשהו יצוע.

שיר שוחר שלום

את שארית הדרך אנחנו עושים בשתיקה ובחושך מוחלט, ואת אורות הכיכר של העיירה אני מקבלת בנשימה עמוקה של הקלה. רק אחרי שנוסעים במדבר נדמית אפילו מצפה רמון כמו ציוויליזציה מוכרת. מחר בבוקר נקום והיא שוב תיראה לנו היקום המקביל שחי על פי תהום המכתש היפהפה, נקודת תצפית שמעניקה לאזרחי המקום תחושה קיומית משחררת שאינה עולה בחשיבותה העצמית על היעלים המטפסים בערב על המצוק או על תחושתו של פתית קורנפלקס בקערת חלב.

מאז שנשברתי וקניתי פקס, אני רק יותר ויותר מבינה את גיבוריו של צ'כוב, שמעדיפים פנטזיה מובטחת על פני מציאות בסיכון גבוה. אם העולם הוא באמת כזה במה וכולנו כל כך שחקנים אז איך זה שכל הזמן אנחנו נדרשים לעסוק בניירת ושליחתה, בלטאטא את מאחורי הקלעים של עצמנו, בלאסוף את הסקיצות לחיים שתיכננו לנו והתפזרו ברוח.

הטבח נרדם כשהוא מחובר פיזית לקונצ'רטו מס' 1 במי מינור של שופן, בביצועה של הפסנתרנית מרתה ארגריך - אהובתו בזמן האחרון. המדבר כל כך שקט שאני שומעת את מרתה מנגנת לא פחות טוב ממנו, דרך שאריות הצלילים שהצליחו להימלט מהאוזניות ונותנות תחושה מרגיעה של מוסיקה קלאסית ברשת א' בשבת בבוקר.

מחר נשוב למרחב העירוני. אחרי שנשמתי את המדבר, מתחשק לי רק לרגע להיות שוב על ספסל העץ בהסעה, בדרך לקטוף תפוזים של חורף בטיול השנתי תוך שירה תמימה של ילדי כיתה ד': "מחר אולי נפליגה בספינות מחוף אילת עד חוף שנהב/ ועל המשחתות הישנות/ יטעינו תפוחי זהב".

כשנכנסתי אחרי שלושים שנה לאתר "שירונט" נזכרתי בבית החמישי והבנתי שלמרות אווירת המארש הצבאי, יש כאן בכלל שיר שוחר שלום של נעמי שמר, בביצוע של להקת חיל הים (שעושה רושם שיהנה מהרמת מורל קטנה בימים אלה). ומה יותר משמח מהתקווה ש"מחר, כשהצבא יפשוט מדיו/ לבנו יעבור לדום/ מחר כל איש יבנה בשתי ידיו/ את מה שהוא חלם היום/ כל זה אינו משל ולא חלום/ זה נכון כאור בצהריים/ כל זה יבוא מחר אם לא היום/ ואם לא מחר אז מחרתיים".

ואת "המחרתאאאייים" האחרון מושכים ארוך ארוך, כמו את התקווה לשלום.

שמנת חמוצה עם שברי פלפל שחור

לפני 30 שנה אמהות הגיוניות רצו שילדיהם יאכלו שמנת חמוצה. ככה תגדל, תהיה חזק. הזמנים השתנו, והיום גביעי השמנת החמוצה מתחבאים להם חפויי ראש במקררי הסופרמרקטים, מאחורי הגביעים הצבעוניים של היוגורט דיאט למיניהם. אולי עוד 30 שנה העולם יבין את התסכול והרעב הנורא שגרמו מעוקרי הקלוריות למיניהם.

גביע שמנת חמוצה של פעם (תנובה)
10 גרגרי פלפל שחור, מרוסק במקום
רבע בצל יבש, עם הקליפה
חלה של שבת

מסירים את מכסה האלומיניום מהגביע, הופכים אותו על פיו. בעזרת סכין קטן וחד דוקרים את התחתית, הוואקום משתחרר. מניחים את הגביע הפוך על צלחת ומרימים תוך לחיצות קלות. גבעת השמנת מתגלה. מפזרים את גרגרי הפלפל השחור על ראש השמנת, מנגבים עם חלה, נוגסים בבצל. תענוג פשוט שנשכח מזמן.

שמנת עם זרעי עגבניות ושמן זית

עדיין קצת קריר בחוץ, ולא צריך צידנית כדי לשאת במכונית את חמשת המרכיבים שיוצרים את העונג הצרוף הזה. 3 דקות הכנה יהפכו כל עצירה קצרה בצד הדרך לאירוע מיוחד.

3 גביעי שמנת חמוצה
מלח ים אטלנטי
עגבניות מכל הסוגים והצבעים
1 פלפל ירוק חריף
4 כפות שמן זית

מסירים את מכסי הגביעים ובעזרת כף מעבירים את השמנת לקערית הגשה. מערבבים היטב עד שנוצרת שמנת חלקה מאוד. חוצים את כל העגבניות ואז סוחטים את זרעיהן מעל לשמנת. ממליחים. קורעים ביד את הפלפל ומפזרים את קרעיו על פני השמנת. מזליפים מעל את שמן הזית. מנגבים עם חלה של שבת או עם לחם לבן שנבצע ביד.

שקשוקה/חריימה

שקשוקה וחריימה הן תאומות כמעט זהות. השוני היחיד ביניהן הוא הנושא שבתוך הרוטב: ביצים או דגים. אבל זו כבר שאלה מינורית, השאלה המהותית עוסקת בוויכוח שלעולם לא ייגמר בתשובה אחת נכונה - האם הרוטב של החריימה או השקשוקה אמור להיות עשוי מפפריקה או מעגבניות. התשובה נעוצה בהבדל קטן מאוד, אך משמעותי, בין האוכל הים-תיכוני לאוכל המזרח-תיכוני.

שניהם דומים, עוצמתיים, עזי צבע, ברורים וחשופים, אך הבחירה בין שמן לשמש היא זו שמגדירה אותם. אוכל ים-תיכוני, למרות שלרוב הוא מכיל שמן זית, עוסק ברצון לבטא את אווירת השמש. ואוכל מזרח-תיכוני שבנוי אף הוא מחומרי יסוד שהשמש הכרחית לגידולם, מבטא בסופה של הכנתו את השמנוניות. אלה עניינים של עושר וזמינות: ירקות טריים מול ירקות מיובשים והרבה שמן. אנחנו בוחרים בעגבניות שמש.

1 ק"ג עגבניות בשלות מכמה שיותר סוגים
6 שיני שום טרי, פרוסות לטבעות
1 פלפל ירוק חריף, פרוס לטבעות
4 כפות שמן זית
מלח ים אטלנטי

ככל שמגוון העגבניות גדול יותר כך יצא מהן רוטב מורכב ועמוק יותר. עגבניות צהובות, עגבניות תמר, עגבניות שחורות, עגבניות שרי, אחת מעמיקה את האחרת. אפשר לחלוט ולקלף, אפשר גם לא.

כך או כך, חותכים את העגבניות לקוביות גדולות, מוזגים את השמן למחבת קר, מוסיפים את טבעות הפלפל, מציתים אש, מביאים את השמן לרתיחה, מערבבים בכף עץ עד שצבע הפלפלים מעצים. מוסיפים את טבעות השום, מנמיכים ללהבה נמוכה וממשיכים לערבב עוד כחצי דקה.

מוסיפים את העגבניות ואת המלח, מעצימים את האש ללהבה גבוהה, בישול העגבניות צריך להיות מהיר ככל שניתן, אחרת יהפוך הרוטב לחמוץ ולא ניתן יהיה לאזן אותו. מבשלים עוד כ-7 דקות שבהן הרוטב מסמיך.

6 ביצים / קילו ו-200 גרם דג טרי

שוברים לתוך המחבת, מנמיכים ללהבה נמוכה וכמה שיותר רחבה. לא מכסים (כיסוי יעטה את החלמונים הצהובים בדוק לבן של חלבון), מבשלים עד למידת העשייה הרצויה.

אם מחליטים להכין חריימה, עושים אותו הדבר עם פרוסות דגים (במקום ביצים): בורי של ים, פלמידה לבנה, לוקוס סלע אדום, מוסר ים, או בס של גידולי בריכות - כשהם טריים, הם הנפלאים לחריימה. ניתן לחתוך לפרוסות בעובי 2-3 ס"מ, להמליח היטב, להמתין 5 דקות ואז להניח ברוטב או שניתן לאחר ההמלחה לאבק במעט קמח, להזהיב בשמן ואז להניח ברוטב. המוזהב ישמור יותר על צורתו וטעמו יהיה אופייני יותר לטעם החריימה, הלא-מוזהב יהיה עדין יותר.

מוסיפים את הדגים למחבת, בחום בינוני שישמור על סירקולציה של הרוטב אחרת יפרישו העגבניות מים דלילים שיכסו את פני הרוטב. ממתינים עד שהרוטב יסמיך, גם אם הזמן ייבש מעט את הדגים. זהו טיבה של החריימה. כשהפך הרוטב לסמיך, מכבים את האש. את השקשוקה אוכלים עם השמנת בעגבניות ואותה חלה של שבת. והחריימה?

500 גרם עגבניות שרי
6 כפות רוטב טחינה

טוחנים את העגבניות בבלנדר, מסננים דרך מסננת דקיקה, יוצא קצף עגבניות חלק וסמיך, מוזגים ממנו כ-3 כפות למרכזה של צלחת. במרכז השלולית מניחים כף של טחינה, אוחזים בידיים בשני צדי הצלחת ומנערים אותה אחורה וקדימה עד שנוצר גל בעגבניות והטחינה נמרחת בתוכן כמו ענן סערה, מניחים במרכז פרוסה של דג ומעט מן הרוטב. אין נפלא מפשטות.