במקור התכוונו להזמין בכלל אוכל אסייתי, לא חשוב מאיזו עדה, אבל אז התקוממה האחות והחליטה שנשבר לה מכיסונים מאודים, אטריות ו-MSG. היה לה מספיק מאלו בשש השנים האחרונות, כשאיישה עמדת מפתח בתור מלצרית במסעדה אסייתית. "תביאו לי ג'אנק" היא נהמה בקול אותו היא שומרת למי שמאחר להחזיר לה כספים. "ועכשיו". וכך עשינו. בין רגע התבצע חיוג מהיר למסעדת הדסון - ביתו של הסלופי ג'ו (פירוט בהמשך) ברמת החי"ל - ולהזמנת אוכל שכולה בריאות - כריכים ממולאים בבשר אדום ובייקון ותפוחי אדמה מטוגנים על שלל גווניהם. גם סלט היה, אבל מי סופר אותו?
ממתי תפוחי אדמה מטוגנים בחמאה וצ'ילי הפכו להום פרייז (18 שקלים) לא ממש ברור לנו, אבל כל עוד העורקים נסתמים, מה אכפת לנו? כצפוי ממסעדה שהשף שלה (עמיר אילן) עבד בדיקסי, שם המציאו את הוורסיה האהובה הזו של ההום פרייז, גם כאן קיבלנו מכה של כולסטרול משובח לפרצוף, שגם מנה קטנה ממנה גודלה על אדם אחד חפץ חיים.
כזכור כשנוגעים בצ'יפס (14 שקלים) הכל יחסי. הוא לעולם לא יכול להגיע בצורה אופטימלית במשלוח, ולכן חייבים לעשות לו הקלות. אלו של האדסון כמעט ולא נזקקו להקלות הללו, וזאת למרות שעשו דרך ארוכה מרמת החי"ל. העובדה שהם גסים יותר ומעניקים תחושה שנחתכו ביד עבורך ולא הוצאו מניילון במקפיא רק תורמת לטעם, שהוא בפני עצמו לא רע בכלל. הם עדיין היו חמים למדי, פריכים במידה הנחוצה ורחוקים מלהיות ספוגיים. חבל רק שאיתם ועם הכריכים לא הגיעו רטבים - קטשופ, מיונז וחרדל - ומטליות לחות. הם יכלו מאוד לעזור ברגע האמת, מה גם שהם חלק מהפרמטרים שעל פיהם נקבע משלוח.
אחרון בשרשרת החיול של תפוחי האדמה (13 שקלים) היה החבר האפוי הזה. הוא אולי נראה עצוב, אבל עם קצת חמאה מלוחה חבל לכם על הזמן כמה הוא עליז.
הזכרנו קודם קצת בזלזול את הסלט ואנחנו מצטערים אם מישהו נפגע. בכל אופן, גם סלט הקיסר (36 שקלים) היה טוב מאוד. כלומר, החסה היתה טרייה ורוטב הקיסר היה מדויק ורצועות העוף היו צלויות כהלכה והקרוטונים לא ביאסו. ואם זה לא נשמע לכם מסובך, איך תסבירו את זה שכל כך מעט עושים את הקיסר כמו שצריך?
הסגפנית שהזמינה לעצמה חזה עוף צלוי בגריל (56 שקלים, מוגש עם סלט בריאות) לא התרשמה ממנו. היא טענה שהעוף לא היה מספיק עסיסי, בוודאי לא עבור המחיר היקר שהיא שילמה. ובכל זאת לא נשאר ממנו כלום (אבל זה כי היא היתה מאוד רעבה. בכל זאת, המשלוח הגיע אחרי יותר משעה).
אין ספק שמישהו ניסה להתנקש בחייו של האח הבכור. בעודו מתקלח התבצעה ההזמנה ללא ידיעתו ושם נבחר עבורו כריך סלופי ג'ו עם בייקון (54 שקלים). הבטחנו קודם, אז הנה הפירוש של סלופי ג'ו - לחמניית המבורגר ממולאת בבשר טחון (שאינו מאוגד לכדי קציץ אחד, ולכן מרושל) עם רוטב עגבניות מתקתק. בהתחשב בזה שמדובר בסך הכל בבשר טחון שאפילו לא נכנס להמבורגר, כלומר לא הנתחים המשמעותיים יותר של הפרה, קשה לומר שהוא זול (וסלופי ג'ו היא בבסיסה מנה זולה מאוד), מצד שני זה המקום היחיד בעיר כמעט שמכינים בו סלופי ג'ו ואתם יודעים מה קורה בהיעדר תחרות. חוץ מזה שהוא היה מתגמל, בייחוד בשילוב עם הבייקון והרוטב. וכן, אנחנו יודעים, זה לא נראה אסתטי, בוודאי לא כשאוכלים את הכריך (איפה המטליות הלחות כשצריך אותן?).
הסלופי ג'ו אנטריקוט (54 שקלים) הוא פחות או יותר אותו סיפור כמו זה עם הבייקון, רק שכאן הוא מגיע עם אנטריקוט. לא נאכל לכם שוב את הראש עם המחיר, ורק נאמר שהוא היה מאוד מוצלח ונבלס עד תום.
והיה גם כריך אנטריקוט פילדלפיה בתוכו (52 שקלים), עם בצל צלוי, רוטב צ'יפוטלה, גאודה, עגבניה, חסה ובצל סגול, שהיה קצת מאכזב. ראשית, כי את אותו כריך בדיוק - כולל אותה לחמניה - אפשר להשיג במשלוחים של מסעדת פילדלפיה (שוב עולה הקשר הדיקסיאי) ובמחיר זול ב-15 שקלים. שנית, משום שגם ביחס לעצמו הוא הגיע קצת עיסתי, מה שלא עשה עמו חסד.
לא השארנו אחרינו הרבה אוכל. היה לנו טעים והיינו רעבים ולמרות שרמת המחיר היא מעט מעל התקציב הנורמלי שלנו (וסביר להניח שגם שלכם), אם בא לכם ג'אנק איכותי, הדסון היא אופציה לא רעה. רק שיתחילו לעשות משלוחים עצמאיים ולא להיות תלויים בקנגרו.