קילומטרים רבים של רצועת חוף יש למדינת ישראל, פוטנציאל בלתי נדלה למסעדות ים מקסימות. אילו רק היינו אומה קולינרית מתוקנת אפשר היה למצוא כאן בתי אוכל כאלה כחול אשר על שפת הים. אבל למרות ההתקדמות המתחוללת כאן עם השנים, היעד עדיין רחוק. חופי ישראל ממשיכים להיות אכזבה מתמשכת לאוהבי אוכל טוב. גם אם נורא תתאמצו, לא תצליחו לגרד בהם - ואני מדבר על ישראל כולה - שבע מסעדות טובות באמת. לא בטוח אפילו שחמש. מקומות עם עיצוב ראוי ולוקיישן משגע כן, אבל כאן זה נעצר. חובבנות חפיפניקית היא שנותנת את הטון במסעדות הללו אצלנו וזה מצער עד מאד. שנים של שיטוטי קיץ בחיפוש חסר תוחלת אחר מסעדות חוף טובות מובילות למסקנה לא כל כך משמחת באשר לסיבה לכך: למסעדה היושבת על החוף יש יתרון אבסולוטי על כאלו שאינן. גם בלי שנורא תתאמץ, יגיעו אליה סועדים ובליינים. התחרות מועטה ולא חייבים להתאמץ. זאת בניגוד גמור למסעדות במיקום מרכזי, שם התחרות עצומה וכדאי להשקיע.
לרגל פתיחתו הרשמית של הקיץ יצאתי למסעדה שנחשבת בעיניי בשנים האחרונות לחריגה לטובה בנוף האין-קסם שלחוף הים המקומי. 'פורטונה דל מאר', השוכנת במרינה בתל אביב, מעולם לא ניסתה להיות 'מול ים' השכנה. האוכל בה היה מאז פתיחתה פשוט להפליא, אבל מספק. מדובר היה תמיד באוכל ים בסיסי, כזה שמתוכנן ללוות בנעימות אלכוהול, עם פרודוקטים ראויים ויד יציבה ובוטחת. יותר מזה אנחנו לא ממש צריכים כשיוצאים באמצע הקיץ בערב לשבת על הים.
מזטים, הגרסה ההומאופתית
הגענו לפורטונה לפנות ערב, זמן מתוק לשבת על המים. סירות על המזח וכוסות בירה, אלכוהול החוף האולטימטיבי לטעמי, תמיד עושות את העסק למלבב אף יותר. הזמנו "טעימות מזטים" (54 שקלים) וקיבלנו צלחת ועליה הדגימות הבאות: טחינה, צזיקי, עדשים וקלמרי, איקרה, טבולה, פלפלים קלויים ופוקצ'ה. אני כותב "דגימות" כי אין דרך אחרת לתאר את המסה הזעומה, הכמעט הומאופתית במינוניה, שהגיעה לשולחננו. אני אחרון המלינים על מנות קטנות. מנות עצומות מימדים מבית מדרש האמריקאי מעוררות בי קבס. אבל היה במנה הזו משהו מעט מוגזם. הסלטים עצמם היו עשויים ללא מצוינות או ייחוד כלשהם, אך גם ללא בעייתיות. היה בהחלט בסדר, אם כי מעט מעצבן, כאמור.
הזמנו גם מנת קלמרי מטוגנים (58) וכאן התחיל העסק להיראות טוב יותר. את ההומאופתיה השאירו הפעם בצד, המינונים היו אפשריים בהחלט ועבודת הטיגון נאה. כידוע, עם קלמרי (ובטח מטוגן) אפשר ליפול בקלות יתרה, אבל הקלמרי שלנו נותר כפי שצריך היה להיוותר ולא ניכרו בו עודפי שמנוניות. היה די אחלה.
ואז, כדי להזכיר שהחיים, בטח מול הים, מורכבים משהיינו רוצים שיהיו, הגיעה מנת ריזוטו פירות ים (96) ולא הצליחה לעשות את זה. מינוני פירות הים שרימפס בלאק טייגר, ראשי קלמרי ומולים היו סבירים, אף אם לא מדהימים. האורז יכול וצריך היה להיות חינני יותר, טעים יותר ויציקתי פחות. נכון, בקלות תמצאו מספיק מנות ריזוטו גרועות בהרבה מזו, אבל מפורטונה ציפיתי ליותר. הזמנו גם את אחת ממנות היום: פילה לוקוס ברוטב פלפלים ועגבניות (105 שקלים). אינני נמנה עם אלה המכתירים את הלוקוס כמלך דגי הדיג (להבדיל מדגים שמקורם בחקלאות הימית). אני מעדיף את האינטיאס, הצנוע יותר והיקר פחות; אבל במיטבו, לוקוס הוא יופי של דג. נתח פילה הלוקוס שקיבלתי, 200 גרם משקלו, היה בסדר, לא יותר. בנוסף לעגבניות ופלפלים היו ברוטב שלו גם חמאה ופלפלים חריפים, אודותיהם שכחו ליידע אותנו. הרוטב היה פשוט אבל עשוי ללא פגמים.
בסך הכל האוכל עד כה, האף שלא מדובר היה בארוחה גרועה, הצטבר לכדי מסה שהרגישה מוצלחת פחות מזו אותה אנחנו רגילים לפגוש בפורטונה. יותר מדי "או.קיי" ו"בסדר" ופחות מדי אחלה היו בארוחה הזאת. הסתפקנו באבטיח עם פטה (36) ובאספרסו. למרות ההסתייגויות, בהשוואה למה שתקבלו במרבית מסעדות החוף, הארוחה הזאת היא זהב טהור. יותר משזה אומר דברים נפלאים על פורטונה דל מאר, זה אומר דברים מצערים על מתחרותיה שעל החוף. נחזור לפורטונה, לא בזכות הארוחה שתוארה ממעל, בתקווה שיהיה קצת יותר "אחלה" וקצת פחות "או.קיי".
פורטונה דל מאר. נמל תל אביב. 03-5236790