נושאים חמים

זית פוטנציאלי

אבי אפרתי בוכה על יפו המוחמצת, אבל מגלה את קלמטה - טברנה בסיסית בלוקיישן אלוהי, עם אוכל טעון שיפור ומלא פוטנציאל

מסעדת קלמטה (יח"צ , איה ויינד)
במיקום מושלם. מסעדת קלמטה (צילום: איה ויינד, יח"צ)

יפו העתיקה היא ללא ספק ההחמצה הגדולה ביותר אי פעם כאן. יותר מכיכר אתרים. יותר מקניון ארנה בהרצליה. פוטנציאל האווירה והיופי שם עולה על כל דמיון במונחים מקומיים. שיטוט של ערב בין הסמטאות העתיקות המשוחזרות מזכיר שוב את פנטזיית פרובנס שליוותה את שיפוצו של האיזור, אי שם לפני ארבעה עשורים. זו איננה פנטזיה מופרכת. יש ליפו העתיקה את כל נתוני הפתיחה הנדרשים כדי להרגיש כמו מרכז עתיק בעיירה מתוקה בפרובנס או בכל חבל ארץ רב יופי צרפתי-ספרדי-איטלקי.

אבל אנחנו ביפו, שכולה החמצה. קחו למשל את שדרות ירושלים. עם השקעה והקפדה על אסתטיקה, חן וטיפוח הן היו יכולות להיות בנות הדודה החביבות של הרמבלאס – הלב הפועם הנהדר של ברצלונה. צריך מידה לא מבוטלת של דמיון ופרגון כדי לחשוב על כך כשמסתובבים בשדרות ירושלים היום, אבל ההשוואה לבירת קטלוניה איננה מופרכת. אם מישהו היה טורח להשקיע שם לאורך השנים, הכול היה נראה אחרת. כך או כך, כיכר קדומים היא סוג של אלגוריה מצערת למצבנו כאן, במדינת וונאבי.

מרבית אתרי הבילוי בכיכר קדומים וביפו העתיקה אינם רלוונטיים בלשון המעטה. בתוך שגרת הכלום הזו, פתיחתו של מקום חדש שאיננו מתנהג כמו מאובן, שריד לעידנים אחרים, או, להבדיל, מלכודת תיירים מבאסת, היא אקט מעורר תקווה. משמח יהיה אם המתחם הזה יתעורר ביום מן הימים. ליזמי מקום חדש ואקטואלי שם מגיע, לפיכך, פרגון אפריורי.

קלמטה החדשה היא מסעדה-בר יוונית/ים תיכונית. קווי המתאר של מבנה האבן העתיק בן שתי הקומות מייצרים אוטומטית אווירה. העיצוב הפשוט, עם החלונות הטורקיזיים-יווניים הפונים לים ובר קטן עם שולחנות צפופים, מייצר חמימות נעימה. על המטבח אחראי רועי גנצ'ולה, שברזומה שלו עבודה עם יונתן רושפלד, כאחראי מטבח באחד העם טאפאס בר וסו שף בהרברט סמואל. התפריט מהודק, עם דגש על יוון וניסיון להחדיר טוויסטים קטנטנים ואיכותיים לבסיס היווני-ים תיכוני הפשוט. ברגעים הטובים, אפשר בקלות לחוש בטאץ' של שף עם כישרון ויד טובה. חבל שיש פחות מידי יציאות כאלו ויותר מידי רגעים שגרתיים למדי.

סלק צרוב על הפלנצ'ה (יח"צ , איה ויינד)
סלק צרוב. היציאה הכי טובה בתפריט

במקום סקציית ראשונות-עיקריות קלאסית, מחולק התפריט בקלמטה לירקות, ים ויבשה עם מנות פתיחה, מנות ביניים ומעט "עיקריות". ממחלקת הירקות הוזמנה מנת סלקים צרובים על הפלנצ'ה (28 שקלים) שהתגלתה כיציאה הטובה ביותר בארוחה. בפלחי הסלק הצרובים שולבו טעמי סילאן מתקתקים, עם מגע מענג של זרעי שומר. הם הגיעו על סלט עלים קצוצים גס. אילו המשיכה המנות הבאות את הקו של מנת הפתיחה הזו, הייתם קוראים בשורות הבאות על הארוחה הים תיכונית הפשוטה הטובה ביותר, שאתם חייבים לעצמכם. רק שהחיים, כזכור, מעט יותר מורכבים.

מנת קלמרי ממולא בבורגול וצימוקי שרי (47) אכזבה. צמד שקיקי הקלמרי הצליח לשרוד את מלכודת הצמיגיות האורבת למנות כאלו, אבל המלית השגרתית וחסרת הפאנץ' השמימה והתקשתה לתקשר עם המעטפת. אינסלטה די פוליפו – סלט חם על בסיס תמנון (54) כלל מעט מדי בשר תמנון, שבשרו נשמר אמנם עסיסי; אבל העלים, הבצל הסגול והתבלינים לא חברו יחד לכדי שמחה ים תיכונית. עודפי שמן זית החדירו לכל העסק כובד מיותר.

המשכנו: סופלקי טלה (60) ופסטה שחורה קרועה עם קלמרי ומולים (68). במנת הסופלקי – שיפוד אחד בעצם, שוב מנת ביניים, הייתה תוספת טעימה: עגבניות קצוצות, מתובלות היטב, עם יוגורט, על בצק טוב. אילו שיפוד קבב הטלה היה מבשר מוצלח יותר, שנקצץ גס יותר ותובל טוב יותר, הכול יכול היה להיות מקסים. הוא לא. כמו בשתי מנות פירות הים שקדמו לה, גם במנת הפסטה היה סי פוד שטופל היטב: המולים נשמרו עסיסיים ועדינים והקלמרי נצרבו ללא רבב. הפסטה לעומתם, האף שמרקמה צלח, סבלה משמנוניות רבה מידי ומתיבול גס, שמליחות יתר בבסיסו. קינוח הכנאפה הביתית (28) לא היה רע אך גם לא הצטיין.

כולל סן פלגרינו גדול, שתי בירות (דובל הנפלאה ואלכסנדר-בירת בוטיק מקומית סבירה ותו לא), אספרסו ותה, השארנו 410 שקלים לפני שירות. נהנינו מהמוסיקה היוונית, מהאווירה ומשירות מושקע וקשוב. ברור שבמקום הקטן הזה, המרוחק 180 מעלות מהמיזמים היומרניים של אוליגרכיית המסעדנות המקומית, מושקעות תועפות כוונות טובות. גם הכיוון – טברנה/בר עם מטבח יווני-ים תיכוני בסיסי אך מושקע – מתבקש והולם את הלוקיישן. רק שהביצוע, נכון לכרגע, מזייף קמעא ולפיכך טעון שיפור.


קלמטה. כיכר קדומים 10, יפו העתיקה. 03-6819998

כנאפה ביתית (יח"צ , איה ויינד)
כנאפה. אין משהו טוב או רע לומר עליה