סופשבוע כמעט אביבי באמצע חורף גשום וקר נשא אותנו צפונה, לעמק יזרעאל, המהמם עכשיו. מרבדים בלתי נגמרים של ירוק, פריחה נהדרת. קסם אמיתי, שמופיע לזמן קצר, ואז גז לו, לחודשים ארוכים של צהוב כמוש, מוכה שמש.
בלה היא מסעדת שף, השוכנת במושב בית שערים שבעמק. מוביל אותה עידן ליפשיץ, שעבד זמן ממושך כסו שף בטוטו התל אביבית. לא מעט ציפייה קדמה להגעתי לבלה. שף, שברזומה שלו עמדה בכירה באחת המסעדות הבולטות בתל אביב, אמור להביא עימו סטנדרטים של ממש. ככה לפחות קיוויתי. ארוחה מאכזבת בבלה, מתחילתה ועד סופה, הבהירה חד משמעית: זהו, שלא.
המסעדה שוכנת בכניסה לבית שערים, סמוך לכביש הראשי. מצד אחד היא מתוכננת כך שמאום מהמולת הכביש שבחוץ לא יגיע פנימה. מאידך, האקוסטיקה בפנים לא שייכת לליגת העל של מסעדות ישראל. היה רועש ולא נעים. במקום לבלוע רעשים, נראה היה שהמקום בכלל מעצים אותם. זה לא רק חוש האבחון הדק שלנו. כשביקשנו לעבור מקום, הסבירו לנו המלצריות שיש במסעדה בעיית אקוסטיקה, לא משנה איפה יושבים. אז מה, משפט חינני של המלצרית אמור לפתור את הבעיה? באנו לבלות. יש לכם בעיית אקוסטיקה? טפלו בה בבקשה.
מבט בתפריט מיקם אותו בסקציית הפתיינים. המון תיאורים מזמינים, כמו בטובות שבמסעדות השף; כאלה שעושים חשק להזמין מהכול כמעט. המרחב הקולינרי שמספק ליפשיץ נע לכאורה בין איטליה לים התיכון בהגדרתו הרחבה, עם תוספות שבסיסן צרפתי. היינו שלושה רעבים, טובי כוונות ומלאי ציפיות, וכמעט הכול נראה לנו, לפני האוכל לפחות, אחלה.
הזמנו "סרדינים כבושים מהים התיכון עם שומר, בצל עגבנייה, צנוברים ושמנת חמוצה" (46 שקלים), טאבולה פלמידה על מצע של יוגורט עם צנוברים (62 שקלים) וארטישוק פלנצ'ה עם קרם שמנת חמוצה ועשבי תיבול (48 שקלים).
האוכל הגיע ועימו, פעימה אחר פעימה, האכזבה. נתחיל בארטישוק, שהיה קצת כלום. כמות סבירה של נתחי ארטישוק, שלא נצרבו דיים וסבלו ממרקם טעמים סתמי, עם קרם שמנת חמוצה סר טעם לחלוטין וכבד שלא לצורך. ככה לא אמורה להיראות מנה במסעדת שף.
הלאה, למנות הסרדינים וטאבולה הפלמידה. במנת הסרדינים היו 4 דגיגונים זעירים על מצע ירקות, מה שנהוג לכנות כאן, בעצם, סלט ערבי או סלט ישראלי. לא רע, לא מי יודע כמה טוב. סלט. ועל מה נחו נתחי הפלמידה הנאה, הדקים והקטנים (כחמישה במספר כמדומני)? גם הם הגיעו על מצע ירקות. כן, הפעם היה שם גם יוגורט עם צנוברים. נכון, יכול להיות שווריאציות הירק היו שונות בניואנס כזה או אחר ברכיביהן, או בתיבולן זו מזו; אבל תכל'ס, גם כאן היה סלט ערבי, ישראלי, קראו לזה איך שתקראו. וכך יצא שקיבלנו, במקום המכנה עצמו "מסעדת שף", צמד ראשונות, ובהן קצת דג על סלט ירקות ב-108 שקלים.
קודם כל, תפקידה של המלצרית היה להסב את תשומת ליבנו, בבואנו להזמין סוג של כפל מהסוג הזה. שנית, כאמור, מסעדה רצינית לא יכולה להרשות לעצמה כפל כזה; בוודאי לא כשהדברים אינם ברורים בטקסט המפרט את המנות. זאת ועוד: אתה לא יכול לכנות מנה "סרדינים כבושים מהים התיכון", כשבעצם אתה מגיש סלט ירקות עם קצת סרדין מעליו.
ובאשר למנות עצמן: הסרדינים היו סבירים. אפשר היה לחבר להם תמהיל רכיבים מעניין ומענג קצת יותר, אבל לפחות הייתה מידה של היגיון קולינרי בחיבור שלהם לסלט. לנתחי הפלמידה, דג מהעדינים והאציליים בים, לא היה שום קשר לסלט הירקות שמתחתיהם; ודאי שלא לאופן תיבולו. זאת ועוד: הסלט, על תיבולו, בלע והעלים לגמרי את טעמי הדג המעודן. כישלון אבסולוטי ושטות קולינרית ב-62 שקלים. העיקר שהייתה פרזנטציה: המנה הגיעה בכפות מתכת, כשבכל אחת מהן סלט ועליו נתח דג. מסעדת שף, כבר אמרנו. חבל רק שכמה יפה לעין, ככה מיותר לחיך.
עיקריות: ספייריבס בוויסקי מעושן, בצל ירוק, כוסברה ובוטנים (94 שקלים), סינטה 300 גרם, רוטב יין אדום, בצלים מקורמלים, גזר ושעועית ירוקה (119 שקלים) ופיצה בלה סיציליאנה, עם אנשובי, תפוחי אדמה, ביצה רכה, צלפים ופטרוזיליה (58 שקלים).
הספייריבס, במינון בשר בלתי קמצני, היו רכים במרקמם, בדיוק כמו שצריך. רק שמרינדת/רוטב הוויסקי המעושן הייתה אלימה באופן קיצוני ממש. כזו שנכחה שם בכל לעיסה, ולא באמת איפשרה ליהנות מהצלעות. גם בסטייק היה מן רוטב אגרסיבי, לא ממש רוטב היין האדום הביסטרואי הבסיסי והאהוב, אלא כזה שסבל ממתיקות יתר ועודפי פלפל שחור גרוס. אלה היו הטעמים שעטפו גם את הירקות. אלא שלהבדיל ממנת הספייריבס, שבה אפשר היה לומר שהרוטב מפריע לבשר הטוב, כאן אי אפשר היה לדבר על בשר טוב. בינוני לכל היותר. ולא לגמרי מידיום, כפי שהתבקש. תוסיפו לזה פירה גרגירי מדי, רחוק מלשכנע, וקיבלתם שתי מנות בשר מצערות, בצהרי יום שמש חורפי מקסים. מסעדת שף? "בקושי פונדק דרכים", חרץ שותפנו לארוחה.
רק הפיצה, בודדה לגמרי במערכה, הייתה מוצלחת. מאוד. בצק דקיק, ראוי, עם מערך טעמים עשיר, לא כבד מדי, משכנע באמת. אילו שאר הארוחה הייתה מיישרת איתה קו, לא הייתם פוגשים, בפסקאות שממעל ובאלו שבהמשך, את הטון התקיף והחד משמעי. הארוחה הזאת, לדאבוני, לא השאירה מקום לכל ניואנס אחר.
כשבדקנו עם אחד המלצרים האם את הקינוחים מכינים במקום, הוא הסביר לנו שמקורם ב"מקלות וניל קונדיטוריה ידועה בעפולה". מסעדת שף, כבר אמרנו. הזמנו טירמיסו (42 שקלים) וסורבה (26 שקלים). הטירמיסו היה הכי רחוק שאפשר לדמיין מקינוח של מסעדה רצינית. מאחר ובשלב זה של הארוחה כבר לא נותר מרחב לדמיון, סתם קיווינו לטירמיסו סביר. הוא היה סתמי ולמטה מכך. הגלידה שלידו דווקא הייתה חביבה. לתמחר את הקינוח זה ב-42 שקלים זו הגזמה, על סף ההזיה. הסורבה הגיע בשלושה כדורים גדולים, בטעמי לימונענע, מנגו ופירות יער. הלימונענע הייתה בסדר. המנגו סביר. פירות היער סתם.
כן, הפטריוטים של הצפון הולכים להיכנס בי על הפסקה הבאה, אני יודע. נאמן לאמת, בכל זאת אכתוב אותה. הצפון הוא שממה קולינרית, בכל הנוגע למסעדות לפחות. בתוך השממה הזו, מסעדות שמנסות לשווק את עצמן כמשמעותיות יותר בלה ללא ספק מנסה לעשות זאת, עם זהות השף ועם מיתוגה כמסעדת שף לא יכולות להרשות לעצמן את הסתמיות האופיינית לאזור. אפשר לומר זאת גם כך: לא רק לאנשי המרכז, המגיעים לפה לעיתים, אלא גם, ואולי בעיקר, לתושבי העמק, הלקוחות הקבועים של מקום כזה, לא מגיע האוכל הזה.
השארנו לא מעט כסף כמעט 190 שקלים לאדם, לפני שירות וללא אלכוהול. אין מנוס, אבל גם את המשפט הבא חובה לכתוב: בתל אביב מסעדה כזו הייתה נבלעת בג'ונגל האימתני; שורדת או לא הודות לשיווק ובאזז, בטח שלא בזכות האוכל. באזור שהמסעדות בו מעטות יחסית, ושיש בו עוד פחות מסעדות סבירות, שלא לומר טובות, הבעייתיות של בלה מוחשית שבעתיים. אם בלה רוצה להיות מסעדה של ממש, להבדיל מפונדק דרכים, שינוי של 180 מעלות כמעט נדרש שם. בקונספט האוכל, בביצוע, בגישה הבסיסית. נכון לעכשיו, לניסיון למצב אותה כמסעדת שף אין הרבה קשר למציאות.
בלה, בכניסה לבית שערים. 04-9830730. לא כשר.
לכל טורי הביקורת של אבי אפרתי