ברנז'ה היא עוד מסעדה חדשה במתחם שרונה בתל אביב. שם קצת תמוה, שלא לומר ביזארי למסעדה, ברנז'ה. יותר מכל יש בו משהו שלא בדיוק מעורר אמון. מצד שני, על ברנז'ה חתומים המסעדן הראל בלו (סיטארה) והשף אופיר וידבסקי (סיטארה, מונטנגרו ועוד) - אנשים שמבינים דבר אחד או שניים, הן בביזנס והן באוכל טוב. בלו את וידבסקי, כך קראנו בכתבת הקידום לרגל פתיחת המקום באתר זה, בנו את התפריט בהתבסס על שתי שנות נסיעות לאירופה לצורך שאיבת השראה.
חמושים באינפורמציה הזו הגענו לברנז'ה עם תקווה בלב. קיווינו שבחירת השם המוזרה היא בבחינת טעות מקרית. לא פנטזנו על אוכל יצירתי. מתחמים, כך יודע כל מי שמבין דבר או שניים בתחום, אינם המקום למצוא בו אוכל מקורי; בוודאי מתחם שרונה, שהולך ונחשף בהדרגה כקלישאה קולינרית מצערת, עם מעט מידי יוצאי דופן; אבל האמנו שנאכל נחמד. בשום פנים ואופן לא תיארנו לעצמנו שנפגוש שם את אחת הארוחות הרעות, המופרכות והמיותרות הזכורות לנו כאן זה שנים.
נכנסנו. שני חללים פנימיים לה, לברנז'ה, וחצר. די הרבה מקום בסך הכל. הובלנו לשולחן בקומת הכניסה. במבט ראשון נראה החלל נאה. אבן, ברזל, עץ, גופי תאורה עכשוויים ועוד. מבט נוסף ממחיש עד כמה העיצוב כאן טכני. לטעמנו חסרה בו נשמה. מתאים למקום שמישהו החליט לכנותו ברנז'ה. מכיוון שעיצוב הוא לא משהו שאוכלים ועדיין חדורי תקווה, החלקנו את זה.
רוב האוכל בברנז'ה מיועד לחלוקה ובנוי על בסיס קטגוריות כגון "ירקות", "פסטות ואורז", "על הפלאנצ'ה", "דגים", "פירות ים", "בשר ועוף" ועוד. אכלנו חמש מנות בשלושה סבבים שתיים, עוד שתיים ואחת; ולאחריהן קינוח. הבעייתיות בלטה מהרגע הראשון והלכה ונעשתה מוחשית, שיטתית ומתסכלת. מזמן, באמת, לא נתקלתי באוסף קלישאות אוכל כה בוטה ומבאס. נראה שבמקום להתבסס על DNA קולינרי שאמונה ותפיסת עולם מנומקת ומגובשת מאחוריו, מישהו כאן מחפש בכל כוחו לחפש את נקודת האמצע של הקהל המקומי הלא אנין; מן נקודה המסכמת את כל מה ששחוק אבל עובד, ולכן מוכר, במסעדנות המקומית. מרוב אובססיה לתת לאנשים את מה שהם מכירים, יצאה מסעדה שמבחינה קולינרית אינה הרבה יותר מבועת אוויר, נטולת עמוד שדרה לגמרי, שגם, למרבה הצער, מבוצעת בחיפוף נוראי.
פתחנו בכנאפה טורקי (48 שקלים) מאגף הירקות וברזאולה סינטה (65 שקלים) מן הבשר. בכנאפה הייתה מעטפת קדאיף שבתוכה תרד, שבברנז'ה מכנים "תרד בלאדי", תפוחי אדמה, המכונים "תפו"א מדורה", פטה טורקית ויוגורט צאן. במנה הזו, שמקומה במקרה הטוב בקייטרינג זול, שלא לומר דוכן בורקס מהסוג הירוד, בלטה במיוחד בעיית הביצוע. שערות הקדאיף היו חרוכות מידי, נוקשות. המשחק, הפשוט לכאורה, בין התרד, תפוחי האדמה והפטה, סיפק אפקט טעמים רפה. במקום סינרגיית רכיבים בלקנית פשוטה ומקסימה יצאה דליחות. אם זה לא מספיק היה הבורקסון הזעיר והמסכן הזה, שלא ברור מה חשב מי שהחליט לתמחרו ב-48 שקלים, כמעט קר.
נתחי הברזאולה היו מעטים מידי, קטנים מידי, מלוחים מידי. עצם ובה מח, שום קונפי וקרוסטיני רעים, לצד חתיכת גבינה כחולה רעה, הגיעו ליד הבשר. לא היה צורך באף אחד מהם. מה לברזאולה ולכל זה? האם זה מה שהצליחו הברנז'אים המנוסים להפנים משתי שנות סיורים קולינריים באירופה?
קלמרי בסגנון איסטנבול (69 שקלים) שישברק (55 שקלים) היו מנות הסבב הבא. במנת הקלמרי היו שלושה גופי קלמרי שלמים אך קטנים במילוי גבינת טולום (זה אלמנט ה'איסטנבול סטייל'), ב"רוטב סגנאקי" -רוטב עגבניות עם משקה אניס כלשהו עראק או אוזו, בתוכו. העובדה שקלמרי שלם הוא שקיק המאפשר מילוי אין משמעותה שאפשר לדחוף לתוכו קצת גבינה, לשגר ולשכוח. כל שף בינוני יודע שמלית קלמרי חייבת לכלול תערובת שיש בה גם בסיס מוצק קצת יותר, שיחזיק את הדברים. פירות ים קצוצים; פירורי לחם עם עשבים, אנשובי ושום; ראגו עגל עם פרמזן; ויש עוד. גבינת הטולום המותכת עפה החוצה משלושת שקיקי הקלמרי במגע הראשון עם הסכין והמזלג. היא התפזרה ברוטב העגבניות. נשארנו עם שלושה קלמרי קטנים, במצב צבירה לא ראוי, רוטב עגבניות שגרתי וקצת טולום מותכת. 69 שקלים? על זה?
מצעד האיוולת נמשך. השישברק הטעים כל כך שאכלנו לאחרונה במגדלנה המצוינת, בצומת מגדל שבצפון, הייתה ההשראה להזמנת שישברק בברנז'ה. המרחק בין כיסוני הבצק הקטנים, ממולאי בשר הטלה, ברוטב יוגורט חם מצוין של מגדלנה, היה כפול ומכופל, שלא לומר משולש ומחומש, מהמרחק בין שרונה לצומת מגדל, בהשוואה למה שקיבלנו כאן. שני מאפי בצק יבש וחרוך היו שם, שהזכירו בכלל אמפנדס, רק במילוי טלה, ברוטב מוזר, סר טעם ומיותר, של סלסת עגבניות עם יוגורט וסומאק. אלוהים, מה קורה כאן?
זו הייתה נקודה שבה התחלנו להתקשות להאמין שזה קורה לנו, כלומר שזו מציאות. לא באמת רצינו לאכול עוד אבל בשם השליחות הציבורית הלכנו על מנה נוספת. קיווינו, בעצם, שהרצף בו נתקלנו עד כה הוא מקרי; שאולי בכל זאת - בבקשה, פליז, באנו בטוב ואנחנו מדברים אל הלב שלכם יגיע משהו טעים. עזבו טעים, סביר... זהו, שלא. ארון המתים של ציפיותינו לא יכול היה לקבל מסמר גדול, חזק ואימתני מזה, כדי לקבור אותן עמוק ורחוק.
טרטר דג ים (54 שקלים) שהזמנו, על בסיס מוסר, עם גספצ'ו עגבניות צהובות, ירקות אביב ופטה טורקית, עורר ויכוח סוער בינינו. בעוד אני טענתי שמדובר במנה הכי רעה שאכלתי במסעדה תל אביבית בשנים האחרונות, התעקש שותפי לארוחה, ברנש שיודע דבר או שניים על אוכל בכלל ומסעדות בפרט, שזו המנה הרעה ביותר בה נתקל בתל אביב אי פעם. נתחי דג לא טריים דיים, בגיבוב טעמים נלווים נטול כל היגיון. הגדילו (כלומר הקטינו) לעשות קוביות הפטה שהיו שם. הן, ביחד עם "ירקות אביב" (האביב כאן; מה, לא ידעתם?) ,פשוט מפקיעות את המנה אל מחוזות הסלט היווני (הרע). צריך לאכול אותה כדי לתפוס כמה מופרכת, הזויה ורעה היא. המילים, בהקשר זה, לא אומרות מאום.
קרם קטלן עם גלידת יוגורט וטוויל קדאיף (42 שקלים) היה הקינוח. הוא היה רחוק מלהיות ראוי או מוצלח. "העצוב בסיפור", הפטיר שותפי, "הוא שהמנה הזו, שאיננה טובה אבל בסך הכול אינה רעה ותו לא, היא הטובה ביותר בארוחה כולה".
סתם מקצה שיפורים לא יספיק לברנז'ה כדי לעלות על המסלול. נראה שמשהו עמוק ומהותי, כזה הקשור קודם כל בתפיסת עולם, חייב, קודם לכן, להשתנות בה; ומוטב מוקדם. אפילו הקהל המזדמן, הלא במיוחד אנין או מתוחכם, להלן אב הטיפוס של רוב צרכני המסעדות במתחם שרונה, יתקשה לעכל את זה לאורך זמן. כל זמן שברנז'ה תתעקש על התנהלות המזכירה חיקוי סיני מהוה וזול של משהו, שונה לגמרי מאחותה הבכירה סיטארה, הסתברות הישרדותה כאן לאורך זמן הולכת ואוזלת, ובטור הנדסי.
