נושאים חמים

"אבא אמר 'או שאתה חוזר או שאני מוכר": הביולוג מסיני שהפך לקאובוי בנגב

אחרי פינוי סיני קיבל אייל גלעד טלפון ממשרד החקלאות, שביקש לחסום את השטח לאורך נחל הבשור, ששימש נתיב הברחה לעזה. כיום, אחרי קשיים רבים, כולל בקשה מבנו לחזור מחו"ל ולעמוד לצדו באתגר, הוא בעל עדר משגשג במושב דקל שבחבל שלום. סיפורו של הביולוג שהפך לבוקר

אייל גלעד, בוקר בעל עדר פרות ממושב דקל שבחבל שלום (באדיבות המצולמים)
חקלאות היא לא רק דאגה לבעלי החיים, אלא גם שמירה על הקרקע. אייל גלעד (צילום: באדיבות המצולמים)

עד 1982 גר אייל גלעד עם משפחתו באופירה, בדרום חצי האי סיני, ועסק בביולוגיה ימית. הוא צעד בנתיב רגוע, צבוע כחול של ים וחום של מדבר, עד שיום אחד התרחשה תפנית בעלילה. עם מימוש הסכם השלום בין ישראל למצרים נאלצה משפחת גלעד למצוא בית חדש, והצטרפה לגרעין שהקים את היישוב דקל בחבל שלום שבמועצה האזורית אשכול.

בשנתיים הראשונות, למרות המחסור בידע בחקלאות יבשתית, גידל אייל פרחים, עד שיום אחד קיבל פנייה ממשרד החקלאות. ביקשו שם לחסום את השטח לאורך נחל הבשור, שהיה אז פתוח לחלוטין ושימש נתיב הברחה מישראל לרצועת עזה. "הגבול היה פתוח ולא הייתה בקרה. הבנק שלי היה ברפיח ונסענו לרחוץ בחוף הים של עזה", מספר אייל, "אלו דברים שהיום אפשר רק לחלום עליהם".

אפילו הווטרינר טעה

אייל ושותפו קיבלו שטח פראי לחלוטין שהשתרע על 7,000 דונם ועליו הקימו חווה לגידול צאן. "אמנם שילמנו שכר לימוד די רציני – בהתחלה אפילו לא ידענו איך לקבל המלטות או איך להשביח - אבל אחרי עשר שנים כבר היה לנו עדר יפה", הוא אומר.

משחלפו חבלי הלידה הקשים והעסק התרומם, קנה אייל עדר בקר של 25 עגלים. "קטנצ'יק", לדבריו, "זה בכל זאת הנגב. חם, ולא ידענו איך זה יעבוד. גם הווטרינר אמר: 'לא נראה לי שזה ילך לכם', אבל הוא טעה והיום יש לנו עדר יפהפה של 160 עגלים".

בין גידול העגל וההיקשרות אליה, לבין הצורך להיפרד ממנו כאשר הוא עוזב את החווה מתקיים כמובן קונפליקט, אבל אייל מאמין שזוהי דרכו של עולם וסמוך ובטוח שכל עוד העגל תחת חסותו הוא חי את החיים הטובים ביותר שאפשר לחיות. "הילדים שלי טוענים שאני נחמד יותר אל העגלים מאשר אליהם".

עדר פרות של אייל גלעד רועה בדרום סמוך למושב דקל שבחבל שלום (באדיבות המצולמים)
העדר של אייל גלעד רועה באזור מושב דקל (צילום: אייל גלעד)

תפנית בעלילת הבן

אחד הילדים, איתמר, הוא ממשיך דרכו של אייל. "מגיל חמש אני בחווה", הוא מספר. כשהיה בן 13 עבדה בחוות גלעד משפחה של בדואים, וכשפרצה מלחמת המפרץ הם נבהלו וברחו. "באנו בבוקר ופתאום הם לא היו כאן". מכיוון שלא היה מי שישמור על החווה בלילה, גויס איתמר למשימה ובמשך שלושה שבועות גר בה. "מתתי מפחד וישנתי עם ארבעה כלבים במיטה".

זו בהחלט לא הייתה הפעם היחידה שבה נדרש איתמר לאומץ ולהקרבה. הפעם הבאה הייתה כשהיה בן 17 ואביו עבר תאונה, והפעם השלישית והאחרונה כבר קבעה את גורלו: אחרי הצבא טייל באוסטרליה, וכשהרוויח מספיק כסף בעבודה תכנן לקנות יאכטה קטנה ולהפליג לניו זילנד. אלא שאז הגיע טלפון מאבא. "אבא שלי אמר 'או שאתה חוזר עכשיו או שאני מוכר את החווה. אני לא מסוגל יותר לעבוד פה לבד'. בכיתי המון, עזבתי את החברים ואת כל התכניות שלי וחזרתי לארץ. וזהו, מ־2002 אני פה".

ב-15 השנים האחרונות עובדים אייל ואיתמר יחד. כשחזר איתמר מאוסטרליה היו בחווה 450 כבשים ו־80 עגלים. הוא החליט שאם כבר נאלץ לסיים את הטיול מבעוד מועד זה צריך להשתלם לו, והגדיל את העסק. היום יש בחוות גלעד 900 כבשים, מתוכן 40 מהזן הצרפתי שרולה, ו־160 עגלים. גם משפחת גלעד גדלה ולאיתמר ולאשתו טל נולדו לא פחות מארבעה ילדים. "אני עושה את כל זה בשבילם", הוא אומר, "אם הילדים לא ימשיכו את הדרך אני אתאכזב מאוד".

המסע הקצר מהחווה אל הצלחת

בבשר של העגלים המגיעים מחוות גלעד, כמו בשאר העדרים הגדלים בישראל, אין אנטיביוטיקה והוא נשלח ישירות אל הקצב או אל המסעדה, וגם לדרך הקצרה הזו יש חשיבות רבה. "מי שמגדל בקר בארץ חוסך מהעגל את המסע הארוך של מעבר בין מדינות. בקר שמגיע מאוסטרליה, למשל, מפליג בים שישה שבועות. הנתיב הזה נחסך וגם משפר מאוד את טיב הבשר. הבשר הישראלי לא עובר את תלאות הדרך", אומר אייל.

זמן השהייה הממוצע של העגלים בחוות גלעד הוא שנה וארבעה חודשים. "מפעם לפעם אנחנו מתאהבים באיזה עגל, ואם יש לו ביצועים טובים - קצב העלייה במשקל והתנהגות טובה - אנחנו ממשיכים לגדל אותו אצלנו".

"בוקר (קאובוי) טוב מגדל עגלים שלא צריך לריב איתם. אנחנו לא אוהבים להיאבק בהם או לרדוף אחריהם עם הסוס. העגלים שלנו מרוצים", מסכם אייל גלעד. הגישה הזו מאפשרת לו לעמוד בתקן איכות ישראלי ומאפשרת לגדל את העגלים ברווחה גדולה.