בסופרמרקט השכונתי (והצנוע יחסית) של בארי שוורץ בסוורת'מור שבפנסילבניה יש 40 משחות שינייים, 285 סוגים שונים של עוגיות ולא פחות מ-175 רטבים מוכנים לסלט. יש שם גם עשרה מותגים שמציעים שמן זית מעולה, ותריסר חברות שמשווקות במעברים חומץ בלסמי, איתם כמובן אפשר לערבב בבית אינספור רטבים אחרים לאותו סלט מיוחס, אם במקרה אתם לא בקטע של אף אחד מ-175 האופציות שמישהו ביקבק עבורכם.
שוורץ בן ה-74, פרופסור נחשב למדעי החברה באוניברסיטה המקומית (וצרכן די אובססיבי, מסתבר), משתמש באותם רטבים כנקודת פתיחה למסע מאלף, שבסופו ממתין מוקש "פרדוקס הבחירה". בקצרה, מדובר בקיעקוע יסודי של ההנחה ולפיה ככל שיש יותר אפשרויות, כך יותר טוב. הוא מבין שהטענה הזאת חותרת תחת אחת ממוסכמות היסוד המשמעותיות של החברה המערבית, אבל מתעקש - יותר מדי בחירה זה רע, ואנשים יכולים להרגיש גרוע יותר דווקא כשנותנים להם יותר אופציות.
כמעט 15 מיליון בני אדם צפו בהרצאת TED של שוורץ מיולי 2005, ומספר דומה של מעריצים קרא את ספרו, אבל אני הייתי צריך רק מבט מהיר בתפריט הערב החדש של "כרמל" כדי להבין את נפלאות הפרדוקס, ולשמוח על היעדר הבחירה.
אני כותב "תפריט", אבל מתכוון יותר לפתקית-ממו שמוצמדת באיזולירבנד כחול למרגלות הקופה. הכותרת פשוטה - "המבורגר". האופציות פשוטות עוד יותר - "המבורגר". והשדרוגים הפוטנציאליים, אלה שהפכו כל קציצריה בעיר הזאת לקואצ'לת אפשרויות ושילובים מעט מטמטמת מדי, נוסעים אף הם בנתיב השיתופי של המקום - עם גבינה או בלי, וזהו. אין בחירה. אין פרדוקס. אין 175 רטבים מוכנים לסלט. יש המבורגר.
הפתענו ולקחנו המבורגר. אחד "רגיל" (מגיע עם עלי רוקט, צ'ילי חריף מוחמץ, מיונז שום שחור ובצל מקורמל, 47 שקלים), ואחד עם גבינה (צ'דר מיושנת, תוספת של 5 שקלים), וגם "צ'יפס אומאמי" (עם אבקת אצות מיובשות, 13 שקלים), התוספת היחידה הקיימת באותו תפריט מצומצם, שאולי גם היא קצת מרחיבה אותו מדי, בלשון המעטה.
ההמבורגרים (שילוב של שייטל, שפונדרה וחזה בקר) עולים על המנגל לריקוד גחלים לוהט שכבר צונזר כמעט לחלוטין במקומותינו, ומשם עוברים לפלנצ'ה הסמוכה. הם נסגרים לאט ובסבלנות, מתרככים, נכנסים מתחת לקערת מתכת יחד עם הגבינה, נמסים, מתחבקים עם הבצל ועוברים ללחמניה, שנמרחה מבעוד מועד בשכבה עבה ונדיבה של מיונז השום השחור. קצת עלים, ולשולחן.
התוצאה היא ביס גס ומלוכלך, אבל גס ומלוכלך בדיוק כמו שהחיים שלנו צריכים עכשיו, DIRTY ו-GREASY, ועשן שמסחרר את הכול, ומיצים שומניים כאלה שצוחקים בקול על מכונות הסמאשינג הארורות שמתעללות כבר שנים בהמבורגרים שלנו.
ומיונז השום השחור. טריוויאלי לכאורה, עוד ממרח ביתי לכאורה שאמור לתת קיק לכאורה ולהיות מורגש לכאורה בכל ביס לכאורה. בפועל, גיים-צ'יינג'ר אמיתי, לא לכאורה. כל גימיק וכל סנסציית אינסטגרם וואנבי מחפשות את הפיצוח (מישהו אמר לחמניות עם "כיפת אבקת שום שחור פריכה"?), והנה הוא היה פה כל הזמן מתחת לעיניים שלנו, מרוח על הלחמניה ומנצח על התזמורת הפילהרמונית הקציצתית.
והצ'יפס? בואו רק נציע בעדינות לבחון מחדש את הצורך ב"אבקת אצות מיובשות". אמרנו בלי גימיקים, נכון? בטח לא כאלה שעושים שחור בשיניים ולא הרבה יותר מזה.
הפלא הלילי הזה (מתחיל ב-18:00, נמשך עד חצות או קודם, "אם נגמר") הוא הבייבי החדש של שי ואייל קיצ'ס, האחים שהתחילו בפאתי שוק הכרמל עם "דה באן" הנבואית, המשיכו עם "צ'יינה קלאב" ומתפעלים כבר כשנה וחצי את "כרמל", דוכן פיתות עם רגליים באדמה וביס בשמי השיפודיות התל אביביות. פה אין תפאורה ואין עיצוב, לא מיתוג ולא לוגו, לא יח"צ ובקושי סושיאל, מה שגם קצת גרם לאחים לא להתאפק ולהסתבך בקטטת רשת קטנה אך סוערת בשבוע שעבר, עם גולשים שלא הבינו איך מישהו מעז לפרגן להם.
התוספת החדשה לדוכן, אם כך, רק מחלקת את היממה שלו לשניים ("הפיתות הולכות לישון, הלחמניות מתעוררות", וחוזר חלילה). לא ברור למי בדיוק החלוקה הזאת עוזרת ומה הקונספט העסקי שלה, אבל יש פה משהו בהיר ונקי - אנחנו מוכרים פה המבורגר וזהו - עם קריצה מתבקשת למקומות המיתולוגיים המתמחים ברחבי העולם, שבהם אדם אחד עושה משהו אחד, וכולם יודעים שהוא עושה אותו טוב.
אז מנגל ופלנצ'ה והמבורגר ולחמניה. צריך המון כישרון בשביל לסבך את כל זה, אבל שתי החברות שעמדו אחריי בתור הצליחו גם במשימה המורכבת הזאת. "מה ניקח?", "מה יש?", "איך זה עובד?" "מה אתם ממליצים?" "בואי נצלם את התפריט ונחליט בצד". שני הגריל-מנים ניסו לעמוד בזה בגבורה, אבל לא הצליחו להחניק חיוכים. יש אנשים שיעופו על הגירסה הזו ל"תפריט", כל השאר מוזמנים לעוף לסופרמרקט ההוא בסוורת'מור.
כרמל, הלל הזקן 18 תל אביב, א'-ה' 11:00-23:00 ו' עד 16:00