אחת מאמיתות החיים הבודדות שעדיין נותרו כאן, מוסכמת על כולנו ובלתי ניתנת להכתמה, גורסת שאין דבר ששוק לוינסקי לא יכול לפתור.
זאת יכולה להיות גחמה קולינרית או תשוקה רומנטית, סידורים או קנייה נקודתית לאמא, "קישוטי" מסיבת רווקות שמשום מה הם עדיין דבר או כלים חד-פעמיים ליום ההולדת של הילד בבית ספר, מוסד שבאופן אירוני ובלתי מודע לעצמו גם מחנך את באיו לחיים ירוקים יותר וגם מתעקש על פלסטיק, ובכמויות.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כי יש כאן הכול, ואת הטוב שבו. מעדנייה מתפקעת אבל עדיין ידידותית ודוכן מיצים שיכול לתפקד בטבעיות כלוקיישן בסרט הבא של גיירמו דל טורו, פיצה מצטיינת שהיא גם מאפיית אנדרגראונד מושלמת ומה שהיא כנראה החנות הכי טובה בארץ (כן, מאיר, אני שוב מדבר עליך). יש כאן ביסים מדהימים, קרבות בורקס סוערים ואת הזוכה בתחרות סניף "גולדה" הכי תלוש במיקומו (והתחרות הזאת, מטבעה, קשה).
מה שאין כאן, אבל - ומוזר לי אפילו לכתוב את זה - זאת פיתה טובה. על האש ושיפודים וטחינה מלמעלה. עד עכשיו, כלומר, כי "דלידה".
אפשר לחזור להתרגש. עראייס כרובית של "שיפודי דלידה"
מעצמת האוכל שעל רחוב זבולון החלה לפעול במתחם לפני קצת יותר מתשע שנים. כמה זמן זה תשע שנים בעולם האוכל של תל אביב? בואו רק נגיד שאחד הפיתויים העיקריים שבהם השתמשו בתחילת הדרך כדי להביא אנשים ל"דלידה" התמקד בכך שלא צריך לחפש חניה לידה, כי הכול היה אז פנוי.
מאז, נפתח ממול גם "דלידה בר", בראנץ' חדש הושק וחלל אירועים שהוא גם בית קפה נחנך והתייצב בסמוך. חלומות ישנים נשלפו אז מהמגירה, הצטרפו למחשבות עומק על קורונה ותכלית ו"מה אנחנו מתים לאכול כאן?", ותודלקו באמצעות מפגש לוהט אך נקודתי עם חמודי אבולעפיה. עוד קצת מחשבות, אסימונים שנפלו, חלון שנפתח מתוך קיר - והנה נולדה שיפודייה.
יש מיזמים שזקוקים להרבה פחות מזה בשביל לקרות, יש כאלה שלא יקרו גם עם כפול זמן. ויש את "שיפודי דלידה", שמרגישים בול מהדקה הראשונה.
התפריט של "שיפודי דלידה" קטן, חד, נטול ניג'וסים ומנוטרל במתכוון ממניירות. כל מי שרגיל לצרוך פיתות בעיר הזאת - כולנו, למעשה - לא יכול לקרוא את המילים האלה בלי לרצות לחבק מישהו.
יש כאן שש פיתות - פרגית, קבב, כבד, מרגז, כרובית ואנטריקוט (חמש הראשונות ב-33 שקלים, הסטייק ב-49, תמחור שגם הוא משקף איזשהו וינטאז' כלכלי, אם לא שפיות פשוטה ומבורכת). כולן מגיעות באותה תצורה, ומקבלות שני שיפודים, טחינה, חריף, עמבה, עגבניות שרופות, בצל שרוף, סלט ירקות וירוקים. מעוניין להוריד משהו? אפשר. מעוניין להזמין? יש עמדה דיגיטלית, מקדונלדס סטייל. מעוניין בכפיים ובצעקות? לך למקום אחר, כאן אוכלים.
נתחיל בפרגית. הפיתה - מהסוג העבה והעסיסי - שומרת על הסטנדרט העירוני ומחולצת מתא אידוי שניות לפני ההרכבה. אבולעפיה אוחז בה, מותח אותה, מקניט אותה ואז מתחיל לעבוד. הוא רוקד על בר הסלטים והתוספות, מוסיף את נתחי הבשר תוך כדי ויוצר משהו בלתי אפשרי מדעית, אך אפשרי פילוסופית, אם כי כזה שמתרחש מעט מדי פעמים - פיתה שהיא יותר מסך כל חלקיה.
הקבב, מצדו, בתצורת קציצות קטנות ושמנמנות, יורד מהמנגל (גחלים, נו מה חשבתם?) בדיוק בשניה הנכונה, אחרי ה-DONE ולפני ה-WELL. עם הטחינה והעמבה, העגבניה והבצל, הירוקים והסגולים, נולד ביס אדיר.
הלאה. נקניקניית המרגז (כאן בגירסה לא חריפה) העבה נחתכת לרוחב, ואז משוטחת על הרשת הלוהטת. יש קריספיות מלמעלה, מעין שכבת מגן מעושנת מלמטה ובאמצע בשר נפלא, ורחוק מאוד מכל מה שהמילה "נקניקיה" אמרה לנו בשנים האחרונות.
הכרובית מקבלת טיפול מעט שונה, בואכה עראייס. היא נצלית ונכנסת לפיתה יחד עם כל חברי המקהלה, ואז חוזרת לגריל כדי לקבל קעקוע סקסי בדמות פסי אורך שחורים. זאת פעולה טריוויאלית לכאורה, אבל היא הופכת "פיתה כרובית" ל"פ-י-ת-ה כ-ר-ו-ב-י-ת", ובמדינה שהפכה כמעט כל אחד מתושביה למומחה עראייס בעיני עצמו, מדובר בנס.
העמדה הקטנה של "שיפודי דלידה" - כאמור, חור בקיר, אם כי בגירסה קצת יותר אלגנטית - מפנה חצי גב למטבח הפעיל של הבר, ופנים שלמות לרחוב זבולון. תוך ימים ספורים, היא צפויה לשרת במקביל גם את עומדי הפיתות וגם את שיפודיית הצהריים שעומדת להיפתח כאן, פתיחת שולחן וסלטים והכול.
במובן מסוים, ובהתחשב בכל מה שנכתב כאן עד עכשיו, מדובר בתזמון המושלם - מעט אחרי ההרצה והניסיונות, מעט לפני ההסתערות, והבלגן, והתור הבלתי נמנע. בכל מובן אחר, מדובר בהוראה גורפת - רוצו.
"שיפודי דלידה", זבולון 7, תל אביב, שעות פעילות: שני - חמישי 11:00-15:00, גם במשלוחים