כמו רצועת החוף של ישראל בכלל, גם חופיה של הרצליה משופעים מסעדות. ובדיוק כשם שקשה עד כמעט בלתי אפשרי למצוא מסעדת חוף טובה באמת בתל אביב ובחיפה, כך גם בהרצליה. בדרך כלל, היתרון האבסולוטי של המיקום משחרר את בעלי מסעדות החוף מהצורך לעשות אוכל כמו שצריך. הקהל הרי יצביע ממילא ברגליים בעד, כי צריך משהו לאכול כשעולים מן הים. ובכל זאת, כל פתיחה חדשה של מסעדת חוף שמבטיחה איכויות כלשהן היא פתח לתקווה חדשה. עם התקווה הזו הגענו לאל טראס, מסעדת חוף הרצליאנית שמבטיחה איכויות.
אי אפשר לטעות בהשקעה הרבה שנעשתה בעיצוב של אל טראס. מיד כשנכנסים אליה רואים שיש בה עבודות עץ יקרות, תאורה נוצצת ואווירה של הדר מעט מיושן. היא חפה מיום-יומיות וייתכן שמי שיעלו אליה מן הים יחושו במידה של אי נוחות מול מקדם ההידור. אם מדברים על ים, המבנה של אל טראס אוחז בבעייתיות טרומית מהותית. הוא אמנם ניצב מול הים אבל במקום להיות בנוי כך שיישב לכל רוחבו מול הים, ומכל פינה בו אפשר יהיה להסניף קצת שקיעה, הוא בנוי אנכית לים. בפרסומים של המסעדה יש תמונות מזמינות מאד של מבט אל החוף אבל במציאות הפרספקטיבה הזו רלוונטית רק לחלק מהמקומות במסעדה.
ההשקעה בהידור לא ניכרת כשמדובר בנוחות. כך למשל ישבנו ליד שולחן שמצד אחד שלו ניצב כסא ומצידו השני ספה קטנה. השולחן גבוה, הספה נמוכה והמזרן שלה שוקע. וכך, הח"מ, לא בדיוק בחור נמוך קומה, נאלץ להגביה את עצמו עם שתי כריות כדי להגיע לגובה השולחן וגם להצליח להשתמש בסכו"ם בצורה אפקטיבית, כי הלו, הרי הגענו לכאן כדי לאכול ולא כדי לשקוע בספות ולהרהר בטקס הזובור שנערך בשעתו לשגריר טורקיה בישראל, שהושב על כסא נמוך מול סגן שר החוץ כדי להביע את מורת רוחה של ישראל מהנשיא ארדואן. האם מעצב פנים שמבין משהו במסעדות חתום על הדבר הזה? אם לא, הכול ברור ואם כן, תמהני אם הוא במקצוע הנכון.
מלבד מבנה המרחב המוזר וממשק המשתמש שגובל בביזאר, אל טראס היא כן סוג של חידוש באיזור חיוג 09. המטבח בה, עליו חתום השף עלא יעקובי, מתבסס על המטבח הערבי הגלילי. יש גם מנות לכו-לם כמו פסטות, המבורגר ודגים בסיסיים אבל הן לא העיקר כאן. הבסיס הערבי-גלילי הוא בשורה מרעננת במונחי מאפליית האוכל הגנרי המשמים של מסעדות הרצליה.
הרצליאנים אנחנו; הרצליאנים שנוסעים לאכול בתל אביב. זאת, כי למעט לולה מרטין המתוקה של המסעדן אפי אלאלוף, אין באמת איפה לאכול בהרצליה. כמי שמשתייכים לקהל היעד הטבעי והמתבקש לערבית גלילית מושקעת בהרצליה, הכלנו בגאון את כל עוועי המבנה, העיצוב והנוחות בתקווה שיהיה כאן אוכל טוב ויהיה לנו לאן לבוא.
מהרגע בו התיישבנו ועד לסיום הארוחה הלך הביזאר והשתלט על כל חלקה טובה. זה התחיל במוסיקה, שהזכירה בראשית הערב מוסיקת רשתות בגדים למתבגרות והמשיכה למוסיקת מועדונים עזה. התפריט הוגש לנו מייד כשהתיישבנו. שאלנו האם יש מנות שחסרות בתפריט ואמרו לנו שהכל שם והמליצו במיוחד על מנת הפוכארה - קדירת כבש עם ירקות בתנור, עטופה בבצק. ביקשנו כמה דקות לחשוב עד שנזמין אבל אף אחד לא בא לקחת הזמנה במשך דקות ארוכות מאוד. כשהגיע המלצר הסתבר שבעצם די הרבה מנות חסרות בתפריט. הרי לא באנו לכאן לסטייק, דג או פסטה. רוב המנות מבוססות הטלה היו חסרות, לא היה שישברק וגם הפוכארה המהוללת, עליה המליץ המלצר בחום קודם, התגלתה כחסרה.
אז הזמנו שתי ראשונות: קרפצ'יו מוסר ים (69 שקלים) ולחמעג'ון (59 שקלים). הקרפצ'יו הגיע ראשון ושיקף הבטחת אמת: נתחי דג נא טריים לצד שומר, אגסים, סלסת עגבניות פיקנטית, נענע ולבאנה. הדג היה טרי וטוב, התוספות קרנו רעננות בלא להשתלט עליו והמערך כולו היה עדין, טעים למדי וגם מצולחת נאה.
עודנו ממתינים לראשונה האחרת - הלחמעג'ון, הגיע מלצר אחר לשאול מה נרצה לעיקריות. הוא פתח את דבריו בהמלצה נלהבת על מנת הפוכארה, שלפתע הסתבר שהיא דווקא קיימת, או שמא נולדה יש מאין, במעשה קסם אלוהי. הייתה רק בהסתייגות אחת: עכשיו היא ללא בצק. עוד הוסיף המלצר שכדאי לנו מאוד מאוד להזמין אותה ושאם לעשות זאת אז עכשיו, כי הכנתה תארך עשרים דקות.
הזמנו פוכארה (110 שקלים) ולצידה עוף ממולא (120 שקלים) כשהסיכום היה שקודם יגיע העופיון ולאחריו הפוכארה. כזכור, הראשונה האחרת שלנו - לחמעג'ון - טרם הגיעה. אבל אז, שלוש דקות בדיוק לאחר הדיאלוג על עיקרית שהכנתה אורכת 20 דקות ושצריך עכשיו ומהר, נחתה לפתע הפוכארה על שולחננו. "אבל אנחנו מחכים עדיין לראשונה הנוספת ואמרת שהפוכארה לוקחת זמן", ניסינו. "ככה זה אצלנו, מה שמוכן יוצא" שלף המלצר, שרק דקות מעטות קודם סגר אתנו על ארוחה עם מבנה ורצף מוגדרים וברורים.
מעטות המילים המסוגלות לתאר נאמנה כמה איומה הייתה הקדירה הזו. למען האמת, כבר מזמן לא התעסק הח"מ כל כך הרבה במנה כל כך גרועה ומיותרת: בשר צמיגי, נוקשה, סר טעם, עם ירקות שורש סרי טעם לא פחות. גם חזותה הייתה בלתי מתאבנת בעליל.
עודנו תוהים למה זה מגיע לנו והנה נחת לו הלחמעג'ון על שולחננו. הבנו שאת הקדירה לא נאכל ופנינו ללחמעג'ון. הגרוב הסימפטי מקרפצ'יו מוסר הים כבר נקטע והמאפה עם הבשר הטחון ורוטב העגבניות הזכיר אוכל מסרט נע שלא ניכרת בו מגע ידו של שף. חיבור הטעמים קרן סתמיות להבדיל מסינרגיה, הבשר תובל באופן משמים ויצא מהתנור עם מידה של רטיבות לא משמחת כלל.
עוד אנו מסבירים למלצר למה אנחנו מחזירים את הפוכארה הגיע העוף, מלא באורז, בשר טחון ושקדים קלויים לצד ירקות מהגריל. הוא היה יבש לגמרי, המלית סרת טעם וכל האירוע החל להסתמן כפיאסקו.
היינו זקוקים לקצת חלבון כי גם את העוף המכובס לא סיימנו. רמת העניין שלנו בהמשך חקר התפריט הצטמצמה ומנות רבות, כאמור, היו חסרות. הזמנו המבורגר 250 גרם (75 שקלים) שהגיע והיה בנאלי לחלוטין, ללא כל ערך מוסף של מסעדה שמאחוריה שף, גם אם לא היה קטסטרופלי כמו שתי העיקריות שקדמו לו.
חלקנו פאי פיסטוק (38 שקלים) לקינוח, שבסיסו היה סביר אבל הקרם מלמעלה עורר אסוציאציות לקינוח כשר מבוסס שמנת צמחית, אף שברור שלא כך היה.
לא, אל טראס היא לא המסעדה הכי גרועה שאכלנו בה בשנים האחרונות, למרות שהיא בהחלט מהגרועות יותר הזכורות לנו, בזכות חוויית הבילוי הכוללת בה - מהעיצוב, דרך אי נוחות הישיבה, השירות הכאוטי (בנוסף לבלגן, אף אחד לא מצא לנכון להחליף לנו סכו"ם וצלחות לאורך כל הארוחה) ועד לאיכות האוכל.
אז הניסיון לייבא לשרון את הקולינריה הערבית גלילית נראה כרגע כמו כישלון. גם התקווה למסעדת חוף ראויה בהרצליה תישאר לא ממומשת. עבורנו הערב הזה הוא טוען רציני לתואר חוויית הביזאר המובהקת ביותר בכל הזמנים.
אל טראס, רמת ים 50, הרצליה, 09-8781716
חשבון:
קרפצ'יו מוסר ים - 69
לחמעג'ון - 59
עוף ממולא - 120
פוכארה - 110 (ללא חיוב)
המבורגר - 75
קינוח - 38
סך הכול: 361