מצעד השלטים הפרובוקטיביים ביותר בתל אביב כולל להיטים נצחיים כמו "נהג המתן בסבלנות לאור הירוק" (שהוא, למעשה, תיקון של "נהג המתן בסבלנות לאור הירוק כל מחזור שני של הרמזור", אחרת היה צריך להציב את ההודעה הזאת בכל צומת מרומזרת ברחבי הארץ), אירועים מתמשכים שרק נתפסים לנו כנצחיים דוגמת "מועד סיום העבודות המשוער: יולי 2022", וגם גיחות מודרניות יותר אך לא פחות מסעירות. נגיד, "אסורה נהיגה על המדרכה" על תחתית הקורקינטים השיתופיים, או "הלקוח תמיד טועה", מיתולגיית הומור שמיצתה את עצמה בעודה נכתבת.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כל ההודעות האלה, מרתיחות דם ככל שיהיו, סייעו לנו לאורך השנים לכייל ציפיות, להבין מה בדיוק חושבים עלינו ואיפה מיקמו אותנו בשרשרת המזון העירונית. הן גם עזרו לנו להביט בבוז, להתעלם, לעגל פינות בחזרה ובאופן כללי לנהל חיים רגילים, כחול-לבן.
ובדיוק בגלל זה, הלוח שנתלה בלב "אהן תאי", והגיר שכתב עליו בענק "כאן אין פאד תאי" עוררו בנו כל כך הרבה אמוציות. זה טריק שיווקי? מהלך שנועד ליצור על ההתחלה באזז סקרני? טיזינג עם מודעות עצמית? מה זה בעצם משנה כשבסוף אתה יושב מול פאד תאי כזה.
מידד סטבינסקי ניצח כבר מזמן את כולנו בכל מה שקשור לתאילנד. הוא עבד שם, שיגשג שם, נפל וקם ונסק. הוא אכל בדוכני הרחוב הכי טובים בעולם, האכיל ישראלים ומקומיים כאחד, וברגעי השיא שלו שירת את נסיכת תאילנד בכבודה ובעצמה, כמו גם אושיות שאולי לא קשורות ישירות לממלכה, אך כן מחזיקות בכתר ענקי בעולמות האוכל.
שנים ספורות לאחר מכן, ובתום קדנציה שרונית מוצלחת מאוד, הוא פתח ברחוב לילינבלום בתל אביב את "אהן תאי", מסעדת גריל איסהאנית-תאילנדית שעושה - לא תאמינו - גריל איסהאני-תאילנדי.
זה אומר דגים ונקניקיות עסיסיות, בשר שזורק אותך לבנגקוק ועוף שלא רק נופל מהעצם, אלא מחבק אותך בעודך מוריד דמעות געגוע למדינה הכי טובה בעולם.
זה אומר גם, כפי שכבר הוסבר למעלה, בלי פאד תאי. כלומר, עד עכשיו.
דרוך, יעיל ואסקפיסטי. פאד תאי נקסט דור
החודשים שבהם פעלה "אהן תאי" השכילו לבסס לה קהל סועדים שבוי, אבל הכמיהה המקומית למנת הדגל התאית חילחלה היטב. סטבינסקי שמע אבל גם הקשיב, ואז חשב מהר, ניצל הזדמנות ומעט מזל - ופעל. החומוסיה הצמודה סגרה דלתות, והתוצאה היא "פאד תאי Next Door", מהלך נדל"ני-קולינרי מושלם.
התפריט, כפי שניתן להבין מהשם, מהודק ודרוך כמו הורה ישראלי שמלווה את ילדיו ל"מיניונים" החדש, קצר כמו הסרט (88 דקות, ומה עם שאר יולי?), אבל גם - שוב, כמוהו - יעיל מאוד ואסקפיסטי מאוד.
מדובר בארבע גירסאות - צמחונית או טבעונית ב-58 שקלים, עוף ב-62 ושרימפס בעשרה שקלים יותר - של "פאד תאי צ'אי יה", מנה דרום-תאילנדית שעושה שימוש במחית פלפלים ובמעט חלב קוקוס, מוסיפה רוטב ("סודי", ברור שסודי, אם כי בסיסו הוא פיש-סוס, תמרינד וסוכר דקלים) ועורמת פנימה גם נבטים, גזר ובוטנים. לבד מאלה, יש אגרול (12 שקלים), וזהו. מזללה, אז התיישבנו לזלול.
הפאד תאי של סטבינסקי לא עולה על ווק, אלא על פלאנצ'ה גדולה. הוא מסביר את זה בהבדלים בין מחבתות הענק שהורגלנו לראות בתאילנד ובין הכלים (והלהבות) המצומצמים יותר כאן. המשטח, הדגיש, מדמה בצורה טובה יותר את פיזור החום, ולא פוגע בתהליך. "פאד תאי צריך להיות יבש", פירט, "ו-ווק קטן מבשל את הביצה, למשל, והופך את המנה כולה לרטובה".
ההסבר מעניין אך מעט תיאורטי, והיעדר הווקים אכן נוגד את כל מה שחשבנו, אבל הכול ברור ברגע שהאוכל עולה על המשטח הלוהט. הרחש והעשן, הריחות והטעמים שכבר נבנים עליהם בדמיון - הם כל מה שאדם צריך לדעת בבואו לשקול את הפאד תאי הזה. יש לא מעט מאפיות שלמדו לכוון את הריחות שלהם החוצה לרחוב, ולשפוך על העוברים ושבים פיתויי בצק לוהט. כאן צריך רמקולים שישדרו לתל אביב את סאונד הפלאנצ'ה הגועש הזה. משם הכול כבר יסתדר.
ראשונה עולה ביצה, ומאוד מהר מצטרפים לריקוד שאר המרכיבים, כמו גם הנוזלים - חלב קוקוס מתקתק וסמיך, רוטב אדום עמוק שמשפר ויזואליה וטעמים, וגם מה ששוכן באותו בקבוק מסתורי. "מידד לא אומר אפילו לי מה יש פה", צוחק הלהטוטן הפלאנצ'אי בעודו מוזג, "אבל אני מנחש".
הקערות המתכלות - מוכנות לאכילה במקום או לטייק-אווי ומשלוחים - מוגשות במהירות, מציגות עלי בננה שמעליהם הועמסו הרבה אטריות והרבה ארומות מזרח-אסייתיות. סחיטה נמרצת של פלחי ליים, ערבוב נמרץ עוד יותר, והצ'ופ-סטיקס שוקעים פנימה. נתראה בצד השני.
האטריות כיפיות, רכות אך עדיין נגיסות, צבועות אדום ואדמה ועומדות גם בפני עצמן. איתן, גורפים המקלות גם נתחים קטנים של עוף (או טופו), קצוצים לגודל ביס ובכל זאת עסיסיים. הירקות לא התכווצ'צ'ו ושמרו על אופי ואישיות, חלב הקוקוס צף בחלל הצר עד כדי לא קיים שנוצר בין הקערה והפה, והליים בועט.
אלה, יחד עם האגרול המטוגנים לפריכות-רכות מושלמת, הצבעים שקפצו עלינו שם והמוזיקה ששמענו שם, משדרים ביחד מסר ברור, ואחיד - אל תתקרבו לנתב"ג, בואו לפה.
סטבינסקי מדלג בין שני המטבחים בחתוליות מרשימה, מנצל את מעבר החצרות האחורי הידוע לכל מסעדן תל-אביבי, ורק לו.
אם תצמידו לו אייר-טאג ותנסו לעבד נתונים בסוף היום, תיחשף ודאי מפת חום מופרעת אך סימטרית שכולה אדום-ארגמן. חצי סיבוב מהגריל לפלאנצ'ה, חצי סיבוב מהמטבח לשולחנות, ורק הגיחות הזריזות לשוק, על האופנוע, פוגמות בתבנית, אבל גם משפרות אותה.
"לא נשברתי ולא נכנעתי ולא התפשרתי", הוא מסביר בחיוך כשאני מנסה לעקוץ עם שאלה על השלט, "בסך הכול חיכיתי, ועכשיו אפשר סוף סוף לעשות פאד תאי". כמה פשוט, ככה מושלם.
פאד תאי Next Door, א-ה, 12:00-16:00, לילנבלום 21, תל אביב. 058-5521215