מלונות חדשים נפתחים בתל אביב לרוב, כחול אשר על שפת הים ממש. אבל לא בכל יום נפתח כאן קמפינסקי, מלון השייך לרשת מלונות הפאר העולמית. אז קמפינסקי כאן, בטיילת של תל אביב, כבר מהאביב - ובמהלך הקיץ החלה לפעול סרייה, מסעדת הדגל הכשרה שלו, המתמקדת בדגים ואוכל חלבי. על האוכל במלון, הכולל מסעדה נוספת ושני ברים, חתום מור כהן, בעבר בהרברט סמואל.
קמפינסקי, או בשמו המלא "The David Kempinski Tel Aviv", מצטרף לרשימה הארוכה של מלונות מותג עולמיים הנמתחים על קו החוף של תל אביב. צריך רק לקוות שעם הזמן לא יתעייף ויאבד ממעופו כמו רובם. כרגע לפחות כל אנשי השירות שם נראים נמרצים, נלהבים ומלאי כוונות טובות. האם זה התבטא בשירות ראוי במסעדה? על כך נפרט בהמשך. כך או כך, תחושת החדש ניכרת בכל.
כשבאים למסעדת דגל כשרה, במלון על קו הים של תל אביב, אי אפשר שלא לחשוב על דריה, שאותה מוביל הלל תוואקולי, שהתמקמה לפני קצת יותר משנה בהילטון. מדובר, ללא ספק, בכשרה הטובה ביותר הפועלת בישראל וכנראה גם בכשרה הטובה ביותר שאי פעם פעלה כאן. סרייה, זה ניכר כבר מעלעול ראשוני בתפריט, איננה מנסה להתחרות בה. כאן לא הולכים על יצירתיות כלל, לא מנסים לאתגר ומסתפקים במה שנע בין שמרנות לקלאסיקה: קצת סביצ'ה, קצת קרודו, קצת צרפתי, קצת איטלקי, קצת ים תיכוני; ללא המצאות כלל. תפריט שרוצה להגיע הביתה בשלום אבל בדרך מוותר מראש על הרעננות ושמחת החיים. כך נראה גם החלל: לא מעונב אבל קלאסי מהסוג הרציני והמכובד. מיושן לגמרי במונחי סצנת המסעדות שלה אנו רגילים כאן.
ובכן, מי קהל היעד של מקום כזה? סועדי הכשר, להם אין מי-יודע-כמה אופציות ותיירים, בעיקר יהודים אוכלי כשר גם הם. בטח לא אוהבי אוכל עכשווי מקומיים, שמחפשים לאכול מעניין או מגניב. האם זה עומד בגנותה של מסעדה, שאין לה עניין להיות יצירתית או מגניבה? חלילה. צריך להיות מקום גם למסעדות שהליבה המרכזית שלהן קשורה למהוגנות. הלוואי שהיו לנו כמה מסעדות כאלו כאן, מהוגנות וטובות. רק כדאי שיהיה טעים.
התיישבנו. המסעדה ריקה כמעט לגמרי. המון כוונות טובות מצד המלצרים אבל מעט מאוד יעילות - האלמנט הזה יחזור כחוט השני לאורך הארוחה כולה. כן, המחסור הכללי במלצרים המתבטא בשירות נוכח גם כאן, במלון הפאר. זה בסדר, אנחנו כבר רגילים. מתי זה ייגמר? מתישהו. ביחד עם הסיוט בנמלי התעופה. אולי, הלוואי.
התחלנו עם קרודו אינטיאס (76 שקלים) וכרובים צלויים (62 שקלים). במנת הקרודו היו מעט נתחי אינטיאס נא שישבו על קונסטרוקציית פרי צנועה. בבסיס המנה היה גספצ'ו, שבתפריט כונה "גספצ'ו משמש" אבל בפועל היה גספצ'ו ירקות עם קצת פרי בפנים. האם זה היה רע? לא. טוב? בטח שלא. הסתמיות היא שנתנה את הטון במנה הזו. לא נוכחנו באיכות דג יוצאת דופן ושום דבר שאי אפשר לעשות בבית לא נכח בגספצ'ו. אפשר לומר זאת גם כך: כשטבח ביתי מיומן מכין גספצ'ו עם קצת פרי, אמור לצאת לו יותר טוב. זו בטח לא מנה של מסעדה ובטח ובטח לא מנה של מסעדת דגל במלון פאר שזה תמחורה.
במנת הכרובים היו כרוב לבן וסגול צלויים, קצת עלי חרדל, סלסה ירוקה וגבינת קומטה. הכרובים היו חמימים, הרוטב קר. שום עוולה לא נעשתה בכרובים או ברוטב אבל גם שום דבר ראוי לציון לא מצאנו בהם. לעסנו אותם בחוסר עניין בולט. עוד מנה סתמית שמותירה תחושה ברורה וקצת חמוצה: את הגבול הלא דק בין אוכל ביתי סביר לאוכל של מסעדה, טרם הצלחנו לעבור בינתיים.
המשכנו עם מנת פיצ'י דייגים (96 שקלים) מאגף התפריט המכונה "חיטה ודגנים". כשהגיע האוכל הסבירו לנו שלא מדובר בפיצ'י אלא בטליוליני. לא נורא, העיקר שטרי ולא יבש. בפסטה, שסחבה למלוח-חריף, היו אליו אליו, עגבניות, פירורי לחם, שום, צלפים, בוטרגה, צ'ילי וקוביות פילה מוסר. משהו לכתוב עליו הביתה או לוואלה!? ממש לא. פסטה מאיטליה הים תיכונית, בינונית ומטה באיכויותיה. לפני שבוע אכלנו בוינונה פוראבר מנת פסטה שהיא בת דודה, שלא לומר אחות, של המנה הזו, שלא רואה אותה ממטר. לפני חודשיים אכלנו בכרתים כמה פסטות דומות, לבטח טובות יותר, בשבעה-שמונה אירו. אה, כן, הנה בכל זאת משהו לכתוב עליו: כמה דג היה בפסטת הדייגים? 5 קוביות פילה מוסר קטנות ממש, לא עשויות טוב, סימבוליות לגמרי, במינון שואף להומאופטי.
סטייק טונה (148 שקלים) שימש כנציג העיקריות בארוחה. הוא הגיע צרוב מבחוץ, נא בפנים, עם תוספות שהזכירו מנה קלאסית של סטייק פילה בקר: פירה חמאתי, רוטב פלפל שחור, שעועית ירוקה, קישוא וצ'יפס דקיק. מערך התוספות גירד את הבינוניות מלמטה. הרוטב היה מתוק מדי, הקישוא והשעועית קרנו שמנוניות, הפירה היה סביר בקושי והצי'פס סתמי. תוספות מהסוג הזה אמורות להרים לדג. אלו הורידו. והדג עצמו ממש לא עשה את זה. עוד מנת סתם.
המלצר התפייט על קינוח ספיישל של פבלובה (52 שקלים) והלכנו עליו. בתוך מעטפת מרנג קטנה מדי היה מעט סלט פרי, ממנגו ואננס שרויים ברום וליים, ומסביב קונסומה של קיווי וליים. זה היה מתוק מדי, חלוש מדי, נטול אימפקט ואנמי לחלוטין.
כאמור, יש קהל לאוכל כשר סולידי באווירה מהוגנת, אלא שמגיע לו לקבל אוכל אטרקטיבי קצת יותר מזה שסרייה מגישים. עם העוצמה הכלכלית העומדת מאחורי רשת קמפינסקי העולמית אפשר היה להרים מסעדה הרבה יותר טובה מזו. אולי לא אכלנו גרוע, אבל לא רק ששום דבר לא היה טוב באמת; הכול התממשק אל רף הבינוניות, לרוב מלמטה.
כשסיימנו את הארוחה ראינו שבחלק החיצוני של המסעדה, היושב על הרחוב הסואן, יושבים לא מעט תיירים. בהנחה שרבים מהם יהודים שאוכלים כשר, ובהינתן הדלות המבאסת במסעדות כשרות סבירות, מדובר בקהל שבוי. לא סיבה מספיק טובה להאכיל אותו בסתם הזה.
סרייה, מלון קמפינסקי, הירקון 51, תל אביב, 03-7768888
חשבון:
קרודו אינטיאס - 76
כרובים צלויים - 62
טליוליני דייגים - 96
סטייק טונה - 148
פבלובה - 52
דמי חליצה - 75
סך הכול: 509