התחנה הראשונה של סיבוב אוכל הרחוב שלנו בסלוניקי הייתה מעט חשודה. הסתובבנו קצת בבוקר עם מדריך מקומי (מדהים), והספקנו לשים מאחורינו כל מיני סימוני V הכרחיים עבור תיירים מישראל - בית כנסת ובנק ומוזיאון וסיפורים על אמהות כמובן - אז הרגשנו מוכנים לדבר האמיתי, שהוא הסתערות סטריט-פוד של ממש על עיר שחיה ונושמת וזוללת ברחוב, עם אחד שיודע. בגלל זה, בעיקר בגלל זה, הרמנו גבה.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
דוכן הסופלקי שמולו עצרנו חלש על הפינה האסטרטגית של המדרחוב המרכזי באחת הנקודות הכי תיירותיות בעיר היוונית, וכזאת שקשה ללכת בה בלי לתהות - כן, בדיוק כמו בתל אביב - למה כולם בחוץ ומי בעצם עובד כאן.
הוא היה מחוספס וכעור, מוזר למראה ובלתי מעוצב בעליל, ואם הוא היה ממוקם באלנבי או בבן יהודה, בהרצל או ברוטשילד, לא הייתם מעזים לעצור בו. אבל קונסטנטינוס הוביל, ואנחנו התעדרנו. עד אז זה הוכיח את עצמו. כעת נדרשה שוב חובת ההוכחה.
התפריט דיבר יוונית שוטפת, אז ביקשנו עזרה, אם כי מאוד מהר שום דבר מהדיאלוג הזה לא היה נחוץ, כי לפעמים ויטרינת שיפודים בחזית ומנגל מעלה עשן מאחורה מרכיבים יחד תרגום סימולטני בשפה הבינלאומית הכי מדוברת כיום ברחבי העולם - שפת ה"זה נראה טוב אני רוצה את זה".
הפורמט היה פשוט, כפי שהוא אמור להיות - איזה כלי הנדסי (לחמניה, לאפה עבה, או ככה פשוט כשיפוד ישר ליד), איזה בשר (חזיר ועוף, בקר ונקניקיות, או צמחוני), איזה רוטב (צזיקי או סלט חצילים, וגם "סלט רוסי" שאיכשהו תפס פה למרות שהוא לא באמת סלט רוסי, מילא) וגם שתי המלים הכי מיותרות ששמעתי בחמישה ימי שוטטות בסלוניקי - "רוצה צ'יפס?".
מלכה, ובצדק. סלוניקי
השיפוד הונח, הלאפה נפרשה, הצזיקי נמרח בנדיבות, ועליו בצל מוחמץ ועגבניות. הבשר ירד מהאש במהירות יחסית, נפרק לתוך הוואן הפחמימתי ומתח ידיים הכי רחב שהוא יכול לצדדים, כדי לקבל את מה שהיא לבטח תוספת הצ'יפס שתמיד רציתם - ומעולם לא קיבלתם - בישראל.
כל העסק הזה לקח שתי דקות פלוס-מינוס, פחות מהניסיון שלי לשוות לגוף תחושה אלגנטית בזמן שאני מתעקל ומתעקם, נוגס וטועם, מתאמץ (ללא הצלחה נראית לעין) לאכול בלי לשאול איך אומרים "מפיות" ביוונית.
בשר טרי, פיתה עבה שחוממה קצת על גריל מעושן. צזיקי סמיך. ירקות נגיסים. צ'יפס שמנוני. גם הישראלי הכי ישראלי שיש לא היה מוצא כאן על מה להתלונן.
והמחיר? 3 יורו. 3. שלושה. 10.67 שקלים בזמן כתיבת שורות אלה. נו, לא תתעצבנו?
ענייני סלוניקי פורטו בהרחבה כאן, לרבות הוויב והתחושה, ההרים הירוקים והנמל הכחול, האנשים ואינספור הדברים שאכלנו בחמשת הימים שאורגנו נהדר על ידי סאן דור ולשכת התיירות היוונית בישראל.
יש בכתבה ההיא קצת יותר מ-2,500 מילה, ובכל זאת סיימתי אותה עם חסך. משהו שרציתי להדגיש. כי חמישה ימים שם, רצופי דוכני שוק ומסעדות, בתי קפה ועסקי אוכל קטנים כגדולים, הובילו אותנו להוצאת ארנקים תכופה, אבל בשום פנים לא הובילו אותנו לעצבים. כלומר, עד שנחתנו בארץ (כי אפילו שדה התעופה היווני הציע מספיק אופציות טעימות וזולות. כן, זולות. בשדה תעופה).
משולש, ברמודה. סלוניקי
דוכן הסופלאקי ההוא? לא יותר משלושה יורו למנה, אולי שלושה יורו וחצי. עמדת השייקים שלידו, זאת שגוזלת מאיתנו קרוב לשלושים שקלים לכוס בשנים האחרונות? מחיר דומה. מזללת הפלאפל הנהדרת לא רחוק משם, שעשתה את מה שכבר מזמן היה צריך לעשות כאן ופשוט שידכה סלט חצילים מושלם לכדורים הלוהטים (ושמה הכול בתוך טורטיה, על זה נדבר בהזדמנות אחרת)? 2.90 יורו. כן, עודף מעשרה שקלים. כאן תוכלו לקנות בכסף הזה אולי זיכרון מתוק מהאייטיז.
זה רחוק מלהיות הסוף. אותה התפרעות סטריט-פוד של קונסטנינוס לקחה אותנו למין עסק מתוקים שעושה רק דבר אחד - משולשי בקלאווה פריכים שכאלה, נוטפי דבש. הם ממתינים על רגליהם הזוויתיות בסבלנות, ורק לאחר ההזמנה ממולאים בקרם ונילי עדין. התוצאה פריכה אבל סמיכה, שברירית אבל בטוחה בעצמה, מתוקה אבל בדיוק במידה שמאפשרת לך לפנטז על עוד אחד, מחר. בארץ אין כאלה, אבל כל אחד מאיתנו יודע כמה עולה מין מיני-קינוח שכזה פה. 16? 18? בואו נודה על האמת, עם מספיק הייפ ומספיק פמפום, זה יתייצב מהר מאוד על 22 שקלים. שם זה עלה יורו וחצי.
המעגל המזין את עצמו שתחילתו "כמה זול כאן" שמח ואקסטטי בחו"ל, וסופו "כמה יקר כאן" דכאוני וכנוע עם הנחיתה בארץ, הפך להיות תחביב חופשות ידוע שלנו.
איך אפשר אחרת? פעם היית מתעצבן על מילקי ופסק זמן, לא מבין איך הם זולים יותר שם למרות המרחק. היום אתה נכנס לבר קוקטיילים מופלא בלונדון - עיר שבתקופת הדיילות האישית שלי לקחה ממני 8.60 שקלים על כל פאונד ואילצה אותי לחשוב פעמיים לפני כל אספרסו - וסוגר חשבון ב-30% פחות מתל אביב.
וזה לונדון, כן? סלוניקי לא מתיימרת אפילו. רוב המקומיים שדיברנו איתם לא ידעו כל כך לנהל את השיחה הזאת. היא נשמעה להם מוזרה. "אנחנו רק רוצים לוודא שכולם-כולם יכולים ליהנות. גם עשירים וגם כאלה שמתפרנסים פחות טוב. שיוכלו לצאת בערב לטברנה ולאכול את האוכל שלנו", סיפר לי שף סלוניקאי, שליווה אותנו לאורך הטיול, "אנחנו לא פראיירים, גם אנחנו אוהבים להרוויח כמובן, אבל אנחנו לא רוצים להיות חמדניים. ככה כולם נהנים קצת".
טעים, נעים, מקסים. סלוניקי
סלוניקי, או "מלכת המתוקים של יוון", על פי כינוי מוצדק לחלוטין שניתן לה, לא מחזרת אחריך בפוטוגניות אינסטגרמית מבוימת ולא מתנפלת עם רשימות "Must Eat" ודירוגי ביסים. במקום זה, היא פשוט מתעוררת בבוקר, מותחת בצק חמאתי לבוגאצה ומחממת תנורים.
המאפיות כאן נוגעות אחת בשניה בלוקיישניהן, מדגמנות בריושים גבוהים מצופי שוקולד ועוגות תפוזים שאף מטבח עברי לא יצליח להכין. עצירה קטנה לקפה מבושל (שוב, יווני ולא טורקי, בואו נפרגן להם), ואתה מוכן למנה הבאה - סרדינים טריים מטוגנים בקונוס או פשטידה שחומה עם תרד ופטה, גירוס כבש או קבבים שעברו במשפחה.
זה טעים, זה נעים, זה מקסים. וכשהחשבון מונח על השולחן בסוף ההגזמה, שום דבר ממילות התואר האלה לא מוכתמת. לא תתעצבנו?