1. מבחינה בוטנית, החציל הוא פרי, לא ירק, שכן הוא מתפתח מהפרח של הצמח ומכיל זרעים.
2. הוא בן למשפחת הסולניים המפורסמת, שבין חבריה נמנים גם העגבניה, תפוח האדמה והפלפל. בניגוד לשלישיה זו, שמקורה ביבשת אמריקה, מקור החציל כפי שאנחנו מכירים אותו (אבותיו צמחו באפריקה) הוא בהודו, שם תורבת לראשונה לפני יותר מ-500 שנה. לאירופה הוא הגיע דרך סוחרים ערבים, ותקבל בה בחשד רב. כמו העגבניה גם הוא נעצר בחשד להיותו רעיל.
3. לחשדות האלו יש בסיס מדעי מוצק. לחצילים יש טעים מריר, במיוחד לחצילים ישנים שנשארו יותר מדי זמן במקרר. המרירות הזו מגיעה מתרכובת מסוג אלקלואיד, והיא דומה מבחינה כימית לתרכובות ממכרות מפורסמות כמו ניקוטין ומורפיום (רק לא בכמות שתגרום לכם להתמסטל כמו פרג).
4. מדברים על מרירות, פטנט שיעזור לכם לבחור חציל פחות מריר הוא זיהוי המין: אם בתחתית הפרי יש פופיק גדול הרי שבידיכם חצילה. היא מכילה יותר זרעים ולכן מרירה יותר מהחצילים הזכרים, שהפופיק שלהם יותר קטן.
הכנסו ללינק להמחשה
5. יש מאות זנים שונים של חצילים. אנחנו רגילים לראות בשווקים שלושה סוגים: המאורך והסטנדרטי, הבלאדי הרחב והחצילונים הקטנים מהם עושים ממולאים לתפארת, אבל היצע החצילים העולמי רחב הרבה יותר. זני החצילים השונים נבדלים זה מזה בגודל, שיכול לנוע מגודל אפונה לגודל של מלון; בצבע, שיכול לנוע מלבן וסגול (כהה יותר או פחות) לירוק בהיר ואפילו צהוב; במרקם, שיכול להיות קליל ואוורירי או כבד ובשרני; ובטעם, מחסר טעם בעליל למריר ועצבני.
6. מבחינה תזונתית, החציל הוא פחות או יותר כלום. הוא מכיל יותר מ-90% מים, פחות מאחוז אחד של חלבונים ושומן, ורק 5 גרם של פחמימות. אין בו כמעט ויטמינים ומינרלים, ועדיף לחשוב עליו יותר בתור ספוג, שיקבל את הטעמים שתבחרו בשבילו, מאשר יחידת טעם עצמאית כמו העגבניה למשל. המילה ספוג אינה מקרית כי אם תסתכלו על חציל ממש מקרוב, תראו שהבשר נראה בדיוק כמו שספוג נראה: חללים חללים וביניהם דפנות.
7. סין היא יצרנית החצילים הגדולה בעולם, ומדי שנה גדלים בה כמעט 30 מיליון טונות מהפרי המפתיע הזה. הסינים מאוד אוהבים את החצילים שלהם, ומשתמשים בהם בעיקר למוקפצים מכל הסוגים.
8. בטורקיה החציל הוא ירק המלכים. מעבר לעובדה שמדי שנה צומחים באימפריה העות'מנית לשעבר קרוב למיליון טונות ממנו, כמה מהמנות האייקוניות ביותר שלו הגיעו ממנה. הראשונה במעלה היא הבבא גנוש, או חציל בטחינה בשבילנו, חציל קלוי על להבה גלויה שנקלף ונטחן יחדיו עם טחינה גולמית, שום, מיץ לימון ועשבי תיבול. עוד מנה מפורסמת היא האימאם בלדי (הכהן התעלף בתרגום חופשי), חציל ממולא בעגבניות, שום, בצל ועשבי תיבול, אפוי או מטוגן בשמן זית בשפע.
9. קפיצה קטנה מעבר לגבול והגעתם ליוון, מדינת חצילים מפוארת לא פחות. היוונים מבשלים את החצילים שלהם (מהזנים הקטנים) בסירופ, למה שהם קוראים כפית מתוקה, ביחד עם עוד שלל פירות המשומרים על ידי סוכר. וכמובן שהם הביאו לעולם את המוסקה: מאפה שכבות של חצילים עם בשר טלה טחון (לא בקר), רוטב עגבניות, ומעליו רוטב בשמל לבן ועשיר.
10. אם נהניתם פעם מסביח ותהיתם למה החציל המטוגן במנה הזו פחות שמנוני מהחציל המטוגן הממוצע, הרי שנתקלתם בפרוסות חצילים שעברו המלחה. כשממליחים פרוסות חציל במלח גס ומשרים לחצי שעה או יותר, מתחיל תהליך מגניב שנקרא אוסמוזה. בתהליך זה המים שבתאי החציל (יותר מ-90%, זוכרים?) נמשכים החוצה מתאיהם, זולגים לחלוטין מהפרוסה או ממלאים את החלל הספוגי והלבן בבשר החציל. כשמטגנים חציל שעבר המלחה, השמן ,שבדרך כלל היה נשאב פנימה כדי למלא את החלל הזה, כבר לא יכול להיכנס, מה שמותיר לנו פרוסות חציל מטוגנות לא שמנוניות ומרקם נימוח וטעים.
10 דברים שלא ידעתם על עגבניה
ההיסטוריה של חמאת הבוטנים
הכל על חסה