המנצורים בקנלה

עוד בילדותנו נודע בנצי ברחבי העיירה כאיש העולם הגדול. את שליטתו בטרנדים החמים שאב משעות של עיון בגיליונות "להיטון" אותם מצא אצל רופא העור (בעיית אקנה כרונית, עזבו אתכם מפרטים). כך הוא הסתובב ועל זרועותיו זוג בנדנות א-לה אדם (כריס לייף לקוראינו בתפוצות), וזכור גם אותו קיץ שחון בשלהי שנות השמונים, במהלכו הסתובב כשלרגליו חותלות (הוא התעקש שאלה חותלות לגברים).

הנטייה לקפץ על כל עגלת טרנדים חולפת לא נטשה אותו וכך מצאנו את עצמנו ערב אחד עושים את הדרך לירושלים לאכול במסעדת קנלה הכשרה. כן חברים. בעקבות יהודה סעדו, מדונה ואודי בן דוד פדרבוש, החליט גם בנצי לענוד חוט שני אדום על פרק ידו, לרכוש עותק מספר הזוהר, וקדימה: להת-ח-ז-ק!

עבור כל בולעי השפנים ובועלי הנידות שביניכם השוקלים להפסיק ולקרוא, כדאי שנבהיר כאן ועכשיו: קנלה היא מהמסעדות הטובות בארץ וירושלמית במובן הטוב של המילה. ניכר שהושקעו כספים רבים בעיצובה ועם זאת נשמר עיקרון עיצובי שעליו כנראה לא שמעו בתל אביב: איפוק. אלגנטי, מעודן, בלי לדחוף מסכי פלזמה בכל פינה או רמקולים שמשמיעים חוליו אגלסיאס מהתחת.

השף מרקוס גרשקוביץ, מי שהיה אחראי על המטבח ברפאל בשלוש השנים האחרונות הצליח לפצח את האתגר שבבישול כשר מבלי לוותר על הסטנדרטים הגבוהים שרכש במקום עבודתו הקודם. חמאה ושמנת הם לא אופציה, אבל יש עוד פלוס גדול שהגניב אותנו: מקומות מהסוג הזה דורשים מהשף עבודה משבע בבוקר ועד אחת, שתיים בלילה, שבעה ימים בשבוע. אלא אם כן אלוהים דורש שתנוח יום אחד. אחלה קונספט השבת, לא?

התחלנו במנת חציל שרוף בקרמל (45 ¤). כשקיבלנו את המנה לרגע שקלנו להתעצבן. בצלחת עמוקה נחה לה, הס פן תעיר, קוביית חציל זערורית. אבל עם הביס הראשון עברה לנו הקריזה ופינתה את מקומה ליראת כבוד (ותסלח לנו אימא שמכינה דליים של סלט חצילים כל שבת). החציל עקץ את הלשון בנגיעות של שום ועשה לנו נ?עימים של מתוק מהקרמל ושרוף שהזכיר את ל"ג בעומר (שהוא גם יום השנה לאיבוד הבתולין של בנצי).

אכלנו גם סרדינים כבושים על קרפצ'יו סלק (42 ¤). הבעיה איתנו שאנחנו לא כל כך אוהבים סרדינים כבושים כי זה מזכיר לנו דג מלוח. אבל גם אם הדג הקטן והשובב לא עשה לנו את זה הרי שהמנה כולה הייתה מלאכת מחשבת. היו בה עיגולים מרהיבים של צנונית קטנטנה וסלק, עלעלים של רוקט וכוסברה שמישהו סידר עלעל-עלעל ונגיעות קטנטנות של טפנד שחור (אלי הדביל חשב בהתחלה שזה קוויאר. עניין לא סביר במסעדה כשרה. כמו שאתם מבינים, הוא לא הסכין הכי חד במגירת הסכו"ם). הצלחת נראתה כמו ציור וגם זו סוג של חוויה (בעיקר למי שלא מרבה לבקר במוזיאונים).

המנה הראשונה הכי טובה הייתה פילה דג אינטיאס על ירקות שורש (45 ¤). הדג היה לבן, רך, חתיכי, צרוב מבחוץ ועשוי מדיום מבפנים. הוא נח על גלילים של ארטישוק ירושלמי מאודה וחתיכות מהוקצעות של אפונת שלג. ולמעלה למעלה התנוססה שן שום אפויה.
המנה הראשונה היחידה שלא אתגרה אותנו בשום צורה הייתה שיפוד סינטה (55 ¤). הוא היה מוקפד ביותר, עם עגבנייה צלויה ובצלצלים, ורוטב ציר עם יין מצומצם (נכון ש"מצומצם" נשמע כמו "מטומטם" במבטא פרסי?) אבל סינטה לעולם תישאר הבשר השלישי הכי טעים, אחרי הפילה והאנטריקוט, וגם לנו יש את הגבולות שלנו.

בשלב הזה, לקראת המנה העיקרית פגשנו את בניה, הסומלייה הדוס. רק בירושלים. משיקולי כשרות ומחיר הוא מחזיק במסעדה רק יינות ישראליים, והתוצאה היא ארסנל מכובד למדי של בקבוקים מיקבי בוטיק כשרים, שעשו לנו גאווה לאומית בלב וגם לא חוררו לנו את הכיס. התמחור של היין שפוי לגמרי ואפילו זול לא רק בקנה מידה של מסעדה יוקרתית. שתינו מרלו הרי יהודה של יקב הר חברון מאזור גוש עציון. בניה אמר שמדובר ביין מאוזן. כנראה שזה סוג של מחמאה, כי היה מאוד טעים. בדקנו גם קברנה מרלו 2001 של יראון, שגם היה רב טעמים ומעניין.

למנות העיקריות נתנו בכבשים. אכלנו צלעות כבש (125 ¤) שהיו רכות, טעימות ומטופלות היטב. בנינו על זה שאם נזמין אותן מדיום בטח יגישו אותן קצת יותר עשויות, אבל לצערנו הן הגיעו בדיוק כפי שהזמנו, ואנחנו אוהבים את הכבש שלנו קצת יותר עשוי מבקר.
אכלנו גם תבשיל צוואר כבש (110 ¤) שבדרך כלל מוגש בצהרים. אם אוסובוקו זה וולוו, אז צוואר של כבש זה המרצדס. יש לו עצם כמו לרגל, אבל הוא הגיע למקומות של רכות ונימוחות שרגל כבשה לא דרכה בהם (אם אתם מבינים את הלצון נופל על לצון).

ולקינוחים. כמו שאתם בוודאי מכירים מחתונות, קינוחים לא חלביים הם הפיצוח האמיתי במסעדה שמתייצבת בלי רגשי נחיתות בחזית הקולינרית, ולכן בדקנו כמה שהצלחנו להכניס עד שהתעלפנו.

סלט אגס בזעפרן, על מחית ערמונים עם תמרים וטווילים של בצק (34 ¤), היה פצצות כמו שהוא נשמע. אגסים צהובים מהזעפרן על מחית רכה ומתוקה ורצועות בצק פריכות. סקובידיבובו.
תפוחי עץ באניס וזרעי כוסברה משופדים על מקל קינמון, מעל ביסקוויט קרוקנט מאגוזי לוז עם קצת צ'אטני (39 ¤). יאמטידלדילדי יאמטידלאיי.
ופל פולי קקאו (38 ¤) עם קרם שוקולד ולרונה (שזה ואחד שוקולד) ובצד טראפלס שוקולד. אחד בטעם תפוז – לא רע, ואחד בטעם מלח ים. סחתיין סחתיקה וסחתיש הלכו לים.

חשוב לציין שארוחה בקנלה היא סיפור לא זול (כדאי לדעת שעכשיו מוצעת במקום עסקית צהריים ב-58 ¤). אבל אם אתם מפרגנים לעצמכם מדי פעם ארוחה יקרה ורומנטית, עשו לעצמכם טובה וסעו לקנלה. אם תקנחו בטיול ברגל צפויה לכם חוויה כמעט חו"לית. ובנצי? הוא כבר מחפש את הטרנד הבא. אומרים שהקטע עם הגרבילים עושה רטרו בקיץ.

"קנלה", שלומציון המלכה 8, ירושלים, טל' 02-6222293. פתוח: א-ה 12:00-17:00, 19:00-24:00, מוצ"ש עד 24:00, עסקית: א-ה 12:00-17:00