פרוייקט אוי ווי

בחור פוגש בחורה. הם יוצאים, מתאהבים, הוא נשאר לישון אצלה, היא מכירה את ההורים שלו. אולי בסוף הם יעברו לגור ביחד. בעולם החילוני סביר להניח ששאלות כמו "אתה חושב שהשם היה רוצה שניפגש יותר מפעם בחודש?" לא יעלו אצל שניהם. אבל איתן ומרים עושים את זה קצת אחרת. הם מכירים כבר יותר משנה, נפגשים פעם בחודש ובשאר הזמן מתכתבים. מרים מורי, שבכל סיטואציה אחרת הייתה נראית לחילוני הממוצע כדתיה פנאטית צרת אופקים, מתקבלת בחמימות משהו בסלון הביתי. וזו הגדולה של סדרת הדוקו-סופ החדשה "הישיבה". אתה קודם כל בן אדם, אחר כך דתי.

אפתח בווידוי קטן: בעיני העולם החילוני שמאלני בו גדלתי אנשי הכיפות הסרוגות הם מיקשה אחת. שומעים את הזמירות שלהם בארוחות של ערב יום שישי, רואים את ששת ילדיהם בתחנת האוטובוס בבוקר, מביטים באימה בשלטיהם המונפים בהפגנות הימין הקיצוני. בקיצור, גרים לידינו אך רחוקים מרחק שנות אור. הבעיה הגדולה בזרות של הצד השני היא הפחד ממנו, והטלוויזיה יכולה לעשות רבות כדי לנטרלו. בדרך כלל היא עושה בדיוק את ההפך. "הישיבה" שעלתה ביום חמישי לערוץ 10 תהווה ככל הנראה ניסיון להבין את התמונה המלאה, גם אם ממש לא מסכימים עם חלקים ממנה.

ומהי התמונה המלאה? קשה לומר, אבל תיעוד שמצויים בו הלבן, השחור ומה שביניהם חייב לשקף את המציאות בצורה סבירה. ובישיבה התיכונית כפר הרא"ה יש הכל מהכל, וכולם מקבלים ביטוי. חיפשו להם יוצרי הסדרה כמה גיבורים מעניינים לעקוב אחריהם, ומצאו קיצוניים ומתונים, פלורליסטים וצרי אופקים, דתיים יותר ודתיים פחות, וכולם קשורים בדרך זו או אחרת לישיבה אחת. מול מרים, ששומעת רק מוזיקה יהודית שתקרב אותה אל אלוהים ואינה מבינה למה צריך לראות טלוויזיה, כי "מה אתה תורם בזה לעם ישראל", נמצא פנחס אלפרט, אביו של חברה הלא מוגדר, איתן, שמעדיף חילונים על פני חרדים כי הם משרתים בצבא ותורמים לחברה. מול ראש הישיבה, הרב אברהם צוקרמן, שלוקח את הנערים להפגנות הימין מטעם בית הספר כדי להעביר מסר ערכי וחינוכי, עומד ידן כהן, יו"ר ועד מחזור י"ב וכוכב בהתהוות, שמגדיר את עצמו כימני אבל נלחם על זכותם של תלמידי הישיבה לדעות פוליטיות אחרות.

ומול הגיבורים הראשיים עומד הוויי הישיבה, שגם אם מפתיע לעיתים עדיין מטריד ומעורר שאלות. תלמידים שמציירים בחצר בית הספר ציור של ערפאת עם פיו שותת דם בשביל הפגנת הימין מעודדים אלימות, ואין זה משנה בכלל מהי דעתם על ראש הרשות המנוח, בייחוד כשראש הישיבה מודה בפה מלא כי הוא תומך בכך. גם הטיש שנערך לזכר הרב משה צבי נריה, שהופך במהרה למסיבת טראנס ואקסטזה, נראה מוזר לעיניים שלא רגילות בכך. אותן עיניים שהתרגלו לראות את דתיי הימין בהפגנות נזעמות, מתפלאות כשהן רואות את הקשרים הזוגיים המהוססים שנוצרים בין השלטים למגה-פון, כמו גם את המסיבות המעורבות ("אין כמו מסיבה בלי עוף וצ'ולנט") בהן הבנות סורגות כיפות והבנים שרים אביב גפן. גם שיעורי התקשורת בישיבה מעודדים פתיחות, כך למשל מבקש ידן כהן לצלם סרט דוקומנטרי עם חוזר בשאלה וחוזר בתשובה כדי לתת במה שווה לשני הצדדים.

אולי לקחו היוצרים דוגמה מידן, שכמה שנים מעכשיו עוד יישא נאום חוצב להבות בכנסת, והחליטו לתת לצופים לראות, לחשוב ולגבש דעה משלהם. ברגישות, בהומור ותוך עריכה מצוינת מסופרים סיפורים אוניברסליים – יחסי אבות ובנים, זוגיות בין בני נוער, קשיי קליטה של עולים חדשים, מרד נעורים – דרך הפריזמה הציונית-דתית, לא מסתירים דבר ומאתגרים את הצופה לחפש את עצמו בתוך הקהילה המגוונת של ישיבת כפר הרא"ה.

לא בטוח שתפקיד הטלוויזיה הוא לחנך, לפעמים היא נדרשת פשוט לבדר. "הישיבה" מצליחה לעשות את שניהם בהצלחה, בלי להעיק על הצופה ולכפות עליו דעות שהוא לא רוצה לשמוע. מה שהיא בכל זאת מלמדת זה שלכל צד, גם אם הוא נראה רחוק, קיצוני ומפחיד, יש רבדים שממתנים אותו, והכי חשוב - שכולנו נראים אותו הדבר כשאנחנו קמים בבוקר. חלקנו פשוט יוצאים לתפילה קצרה לפני הקפה.