מסכן ג'ונתן גלייזר, במאי הסרט "לידה". המחוות שעשה לקלאסיקות כמו "הפסיון של ז'אן דארק" או "תינוקה של רוזמרי" קמו על יוצרן והשתלטו לו על היצירה. אבל לגלייזר אין את מי להאשים מלבד את עצמו - מי שמעצב לשחקנית הראשית שלו הבעות של פאלקונטי (ההיא מהפסיון שירדה מהפסים), או תסרוקת ונוירוזות של מיה פארו, לא יכול להיתמם אחר כך. אלא שמעבר לדייג נהנתני של נקודות ההשקה של "לידה" לסרטים אחרים (מ"החוש השישי" ועד ל"בית האשליות"), יש ל"לידה" אמירה פרטית משלו. היא מוסתרת אמנם בלא מעט ציטוטים ושאר ירקות פוסט-מודרניסטיים שצריך להזיז חזק הצידה, אבל היא בהחלט שם.
"אם ציפור קטנה הייתה מתיישבת על אדן החלון ומבשרת לכם שהיא נשמתו של אדם אהוב שנפטר, האם הייתם מאמינים לה?", כך בחר לפתוח גלייזר את סרטו השני. "לידה" הוא סיפורה של אנה (ניקול קידמן בשיער קצוץ), בת המעמד הגבוה שעומדת לפני נישואיה השניים. אנה שכלה את בעלה הראשון לפני עשר שנים, בהן לא הפסיקה להתאבל על אהבתה, אבל הצליחה בכל זאת לפתח מערכת יחסים בעלת ארומה בורגנית עם ג'וזף (דני יוסטון), איש עם מפרצים גדולים בשיער ואהבה גדולה בלב. לאחר שנים של חיזור, נענית אנה סוף סוף להצעותיו של ג'וזף ואומרת את ה"כן" המיוחל, אלא שבדיוק אז מופיע בחייהם של הזוג ילד בן עשר (קמרון ברייט), שטוען שנשמתו היא נשמת בעלה המת של אנה, ויודע עליה דברים שאף אחד אחר לא יודע. הגיחוך הטבעי שעולה על פני כל מי ששומע את סיפור הדיבוק התמוה מתחלף מהר מאד בבלבול, כשאנה מתחילה להאמין שבעלה שון אכן חזר אליה מן המתים.
ניקול מתייסרת פעם נוספת
על פניו יכול היה הסיפור המעניין הזה להפוך למותחן נוסף בסדרת "הנשכחים", "האחרים", "הכפר", "החוש השישי" ודומיהם. אבל "לידה", באופן מוצהר, לא בא לספר לנו עוד מעשיה על רוח או גלגול נשמות. מהר מאד עוזב התסריט את התעלומה העל-טבעית הגדולה לנפשה ועובר להתמקד בנפש אחרת, זו של אנה. ההשפעה של המקרה המוזר עליה היא מוקדו של הסיפור והבשר שלו, והסרט מתייחס לתהליך שהיא עוברת בדקדקנות ורצינות תהומית, לעיתים אפילו תהומית להחריד. אחד התסריטאים, ז'אן קלוד קרייר, הוא האיש שכתב את "סוד הקסם הבורגני" עבור בונואל (וסרטים רבים אחרים), מה שיכול להסביר את העיסוק בזעזוע עולמן הבורגני של הדמויות על ידי התרחשות בלתי רציונלית.
הקצב איטי, השוטים ארוכים והצילום מלנכולי, אבל ג'ונתן גלייזר לא מתכוון למצוא חן בעיני אף אחד. הצלם הוא האריס סאווידס ("אלפנט") והמילה "נכאים" אף פעם לא הרגישה כל כך בבית. כל הדמויות חיוורות כגופות ופוערות עיניים עצובות אל כל אחד מהמוני הקלוז-אפים שרקח עבורנו הבמאי הבריטי המדכא. אלא שהניסיון להבין באמצעות שוטים חודרניים את מה שמתחולל בנבכי גולגולתה של אנה הוא ניסיון עקר שגלייזר לא היה צריך לטרוח בו, שכן קידמן חוסכת לו אותו. במשחק נדיר בעוצמתו היא מסגירה בכל מבט את ההתלבטות והכמיהה לגאולה של הדמות מוכת האהבה שלה.
בסצנה בלתי נשכחת באחד משיאיו הדרמטיים של הסרט, מתמקמת המצלמה מול פניה של אנה-קידמן המאזינה עם בעלה לעתיד לקונצרט (ואגנר, אם תהיתם). בדקות הארוכות בהן כל מה שאנחנו זוכים לראות הם תווי פניה המיוסרים של קידמן, מתחוללת במקביל, על פניה ובתוך נפשה של אנה, סערה שמהותה ההכרה שהילד הצעיר הוא אכן גלגולו של בעלה המת. כנראה שמי שאמר שילדים תמיד גונבים את ההצגה טרם זכה להכיר את גברת קידמן בפעולה.
"לידה" הוא ההזדמנות של אישה אחת בודדה לצאת מהעולם החומרני, הפרקטי והמנוכר בו היא מבלה את ימיה, אל עבר מציאות של אהבה טוטאלית ולידה מחדש. האפשרות להפסיק לחיות דרך השכל ולהתחיל לחיות דרך הלב. הרצון להיבלע בתוך אהבה נצחית, חזקה וגדולה מהחיים עצמם, הסיכוי להיגאל. והגילוי העצוב והאיום שאולי כל זה בכלל לא אפשרי.
אם סרט שמזכיר הרבה מאד סרטים אחרים היה מתיישב על המסך ונשבע לכם שיש לו משהו חדש להגיד, האם הייתם מאמינים לו ויושבים לצפות בו? התשובה שלי היא כן, אבל בעיקר בשביל ניקול קידמן.