שלוש שעות בשביל שלוש שניות: מרתון עוגות מפרך בקורדון בלו

השיר "מסיבת התה של עליזה" של איפה הילד לא יוצא לי מהראש, אני כבר ארבעה חודשים בלונדון ועוד לא הייתי במסיבת תה אמיתית. חשבתי שאגיע ואכנס לסצינה מטורפת של מסיבות תה כדוגמת עליזה בארץ הפלאות עם הכובען המטורף, אפילו שקלתי לקנות כובע ארוך ולהתחיל לעשן מקטרת, אבל איזה מסיבה ואיזה בטיח. כן, תה אני שותה ואפילו ל"black tea with milk" התרגלתי הדבר היחיד שהיה יכול להרוס מסיבה אם הייתי מוצאת אחת הוא שעוגיות נורמליות עוד לא מצאתי.

עם כל עוגות הקצפת, המוסים, הטארטים ושאר העוגות המסורתיות שלמדנו להכין ב"קורדון בלו" הייתי צריכה לחכות לשבועיים האחרונים של הקורס בשביל לקבל שיעור על עוגיות. השבוע כשראיתי בלו"ז שיש לנו שניים כאלה הצטיידתי ב"ג'ארה" בתור כוס תה, בכובע של המדים ושמחה ומאושרת פנטזתי על מסיבת התה שאעשה כשאחזור הביתה.

בשני סשנים ארוכים (בני שלוש שעות כל אחד) למדנו על המון עוגיות. אפינו עוגיות שחמט, עוגיות פאדג', אצבעות חתול, מרנג שקדים והרשימה עוד ארוכה. מתכונים התערבבו אחד בשני, עוגיות השחמט הוכנו במקביל לגנאש לאצבעות החתול והכנה של בצק אחד זלגה לתוך מילוי של עוגייה אחרת. מרוב מתכונים התערבבו לי כל הדפים והרגשתי שאני במירוץ נגד הזמן. להקשיב לשף מצד אחד, לרשום הערות מצד שני ולנסות לעקוב אחרי כל המהלכים מצד השלישי. חשבתי לעצמי שאם לשף לוקח שלוש שעות לעשות את כל העוגיות איך אני אמורה להכין את כולן בשעתיים וחצי ועוד כשהשף עומד לי על הראש וסופר לי דקות? לא יכולתי גם להשתחרר מהמחשבה שלהכין עוגיות זה די מתסכל. לוקח שלוש שעות לעשות עוגיות שמסתכמות בשלוש שניות וביס אחד.

ואם כבר אני מדברת על שעות ושניות, עניין הזמנים הוא נושא שהופך להיות מוחשי ומשמעותי יותר ויותר ככל שהקורס מתקרב לסיומו. ה"קורדון בלו" כמו כל בית ספר שמחשיב את עצמו נותן ציונים ועורך בחינת מעבר. כשרק נרשמתי לקורס חשבתי לתומי שאם אני משלמת כל כך הרבה כסף על הקורס הסיכוי להיכשל בו הוא אפסי. כמובן שטעיתי.

הציון של הקורס נקבע על ידי כמה פרמטרים: נוכחות, התנהלות בשיעורים המעשיים, מבחן תיאורטי ומבחן מעשי. בעצם המשמעות היא שעל כל פיפס שאני אומרת או עושה אני מקבלת ציון. במהלך השיעורים המעשיים לשף יש גיליון ציונים אותו הוא ממלא ורושם. הייתי נותנת הרבה בשביל לדעת מה הם רושמים עלינו שם. הציונים מתבססים על סדר וניקיון (וכמה שוקולד יש על הסינר בסוף השיעור), טכניקות עבודה, זמן הכנה, עזרה לזולת וכמובן התוצר הסופי – העוגה ואיך היא יצאה.

זכור לי במיוחד שיעור אחד שבו הכנו טארט לימון. בסוף השיעור ביקשה ממני אחת הבנות לעזור לה להוציא את הטארט מהתבנית. כמובן שאמרתי לה שאעזור בשמחה (לא רק בגלל הציון, אני גם נחמדה לפעמים) – זו הייתה טעות פאטלית... ברגע שהחזקתי את העוגה באוויר הבנתי שהסתבכתי. אני מחזיקה את העוגה, התבנית יורדת לי במורד היד, אני מסתכלת על היד, מסתכלת על העוגה, היד זזה קצת ימינה, אני מאבדת שיווי משקל והעוגה נוחתת הפוכה על השיש. רציתי לקבור את עצמי באותו הרגע.

בשניות התעשתי, הורדתי את המרנג שנמעך מהעוגה ומהר זילפתי מרנג חדש. את הבצק שנשבר קצת כבר אי אפשר היה להציל ולי נותר רק לסובב את העוגה קצת כך שהחלק שנשאר שלם ייראה לעין. אני לא יודעת מה היה הציון של העוגה, אבל אני חושבת שפעם ראשונה בתולדות בית הספר הורידו ציון על ניסיון בעזרה לזולת. מצד שני אולי קיבלתי ציון על היותי בעלת תושיה.

מיותר לציין שמאז אני לא נוגעת באף עוגה של סטודנטית אחרת. אני גם עוברת בשתיקה על כך שצוחקים עליי כל פעם שנופל לי משהו מהידיים.

מילא הציונים על השיעורים המעשיים, הציון במבחן המעשי הוא המשמעותי ביותר. במהלך המבחן אנחנו צריכים להכין את אחת העוגות שלמדנו במסגרת זמן של שעתיים וחצי. כל איחור של דקה מוריד מהציון, וכמו שאמרתי, אם לשף לוקח שלוש שעות בשיעורי ההדגמה איך אני אמורה להכין את העוגה בשעתיים וחצי? נקודת האור היחידה היא שלפחות אומרים לנו על איזו עוגה אנחנו נבחנים....

בנימה אופטימית זו אני מסיימת. את החלומות על מסיבות תה ועוגיות אני זונחת לעת עתה. כרגע אני מתחילה בהכנת פס ייצור לעוגה שתהיה במבחן (לא שברור לי מי יאכל אותן, יש מתנדבים?). תכנית האימונים כוללת הפשלת שרוולים, פיתוח שרירים, מדידת זמנים ובעיקר ניסיון לא להפיל את העוגה על השיש.