פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החוביזה שהתחפשה

      בכמעט כל טיול מקרי תתקלו בה, צומחת פרא בירוק בהיר. מירי חנוך ואייל שני ממליצים שתקחו אותה הביתה, ותכינו ממנה פסטה

      בשבת בבוקר התנפלה המרכזית על שקית הגרביים הבודדים כמוצאת שלל רב. היא הניחה אותם בגלריה מסודרת על המיטה שלה, שכתם שמש נח עליה כמו מסגרת לתמונת הבדידות הקבוצתית הזאת. מיד מצאה כמה זוגות מתאימים ועוד כמה שיכולים להתפשר על זוגיות בגלל קרבת הצבע, האורך או סוג הסריג. אחר כך הפכה את כל סלי הכביסה, חיפשה מאחורי ארונות ובצדי שידות ולבסוף שקעה בקערת קורנפלקס והרהורים.

      "אמא, למה בדיוק מחכים כל אלה שכבר עשר שנים לא מצאנו להם את הבן-זוג?" הפתיעה אותי בקפה השלישי. עניתי לה שזו שאלה מצוינת ונדמה לי שהתשובה היא פשוט תקווה, אמונה עמוקה, שגורלם עוד עתיד להשתנות, שאיפשהו ברחבי הבית נמצא להם את בן הזוג, זה שמתאים כמו גרב לרגל השנייה שהם יכולים להתלבש עליה. "אבל את באמת חושבת שיום אחד עוד נמצא את הגרב הוורודה שלי עם הפרחים מכיתה ב'? אמא, אני עולה לח', אם עד עכשיו לא מצאנו אותה..."

      "אל תחרצי גורלות", עצרתי אותה, "כל כביסה היא סיבוב נוסף בגלגל חייהם", אמרתי כמו גורו של מרככים כחולים וניירות למייבש. "מי יודע אולי יום אחד עוד נמצא את הגרב הוורוד השני עם הפרחים, ואגב, גרב זה זכר לא נקבה, חמודה שלי. אלה שאת רואה פה הם כולם בודדים, לא בודדות, וקשה להאמין שהבדידות הזאת היא לנצח". הם נמצאים בכל בית, במגירה סודית או בשקית בד, שוכבים כמו בקבר אחים, שמותם הוכח קלינית, אבל לא קיבל הכרה רשמית. אלה שטובים בעבודות יד תופרים מהם בובות אנטרופוסופיות רכות בלי פנים או משהו. אני לא יודעת מה לעשות בהם אבל מצד שני לא נעים לי מהם. נגיד השחור עם הפס הכחול, ממש רואים עליו שהוא אחלה פרטנר, הבד שלו מצוין, הוא לא שחוק ואין בו חור, אני אמורה לקחת אותו בעודו מלא תקווה וכשכל החיים לפניו ולזרוק אותו לפח? ולהשליך את כולם יחד, זה בכלל נדמה לי כמו הוצאה המונית להורג.

      ימים של מעבר

      עבור רבים מהבודדים, הימים האלה יכולים להיות ימים של הארה ורנסנס, כשבכל בית עושים חורף-קיץ בארונות, נוצרים מין רגעי אוורור נדירים, בכיסי אוויר כמו אלה, יש תקווה גם לבודדים. מי יודע איפה, בעבר הקרוב או הרחוק, נתקע מי מבני הזוג המיועד. ברור שבשקיות הכתומות שבבוידעם, שעליהן מצויר מטעם העירייה, לדיראון עולם, חתול שחור, יש סודות שיראו אור רק בקיץ הזה. אחרי חורף אפלולי עם פרצי סערה, יש עוד תקווה ליושבי השקית, כי הקיץ שעומד בפתח, כמה תלונות שלא נלין עליו, יש בו אנרגיית חום, שבחורף משלמים עליה ביוקר, ובקיץ היא מוגשת בחינם על מגש השמש. ולא יעזור, אני מעדיפה להתחמם מאשר להתקרר, אם מוכרחים לבחור. ואני מבקשת שלא תזכירו לי באוגוסט מה אמרתי במארס.

      הנה נופלת לי עוד שקית על הראש עם שמלה שאולי הגיע זמנה להתלבש על הקטנה, כי פעם בחודש היא מודה בכך שהיא בת ולא בן, דורשת שמלה וגרביונים. עשר דקות אחר כך פניה נמוכים והיא מיואשת. "אני לא אוהבת את זה, אני רוצה בגדים", היא מוציאה חולצת ספורט עם ציור של סקייטבורד ומכנסיים קצרים. אני מעיפה את שמלת הקטיפה הלבנה לקיבינימט והיא מיד חוזרת לעצמה וקוראת אלי "תפסי את הכדור, אני זורק". "את בת, את נקבה, את לא בן", מלטפת אותה הבכורה, שנכנסת בכפכפי אצבע מהים. "לא נכון, אני בן", מוחה הקטנה, ומתערסלת להתנחם על גורלה המר בחיק אחותה. הספה מתמלאת חול והטבח קורא לכולנו לאכול פסטה חוביזה, "תאכלו מהר לפני שהיא מתקשה".

      "איכס", אומרת מיד הקטנה, "מה זה הירוק הזה ואיפה הפסטה פה"?

      "זה בעצמו הפסטה, מתוקה שלי", מתחנן הטבח שתאמין לו. אבל היא דוחפת את הצלחת ואומרת שזה נראה כמו האוכל של "שרק".

      תוך דקה הוא מרתיח מים ומוסיף לפסטת חוביזה, פסטה אמיתית צהובה, ולא שהיא מסכימה לאכול את זה, "כי זה נגע בירוק", אבל הבכורה והמרכזית בהחלט נעתרות לעסקת הפשרה, נעתרות זה לא מילה.

      בערב אני מחליטה שהגיע הזמן להזיז את שטיח התפילה הפרסי, החפץ הכמעט יחיד שעובר בירושה במשפחה, כי הגיע זמנו להתגלגל לעמידה בצד לקראת האביב. אני שואבת את החול מהספה ולפתע השואב מתחיל לחרחר כאילו בלע משהו גדול מדי, בקצה המוט תקוע הגרב השחור השני עם הפס הכחול.

      אני מכבה את השואב ורצה לחדר של המרכזית עם הגרב השחור ביד, שואלת אותה איפה השקית של הבודדים, היא מחייכת אלי, כאילו הרווחתי את הקייס שלי ביושר. אני מנסה בכל הכוח לא להגיד אבל בסוף נפלט לי: "אמרתי לך, אסור לאבד תקווה".

      "פסטת" חוביזה (או תרד)

      אלה הימים האחרונים שהם עוד רכים ורעננים - עלי החוביזה, שצומחת פרא כמעט בכל גינה, כמעט בכל שדה, כמעט בכל הארץ. צריך לחשוב תרד כשרואים אותם מתחממים להם בשמש הטרייה של האביב. ואם אין חוביזה אז אפשר בייבי תרד.

      ל-4 מנות
      500 גרם גבעולי חוביזה צעירים, בסוף כל גבעול עלה רענן (או בייבי תרד)
      50 גרם חמאה קרה, חתוכה לשש קוביות
      מעט מלח ים
      גבינת פרמזן

      בשלב זה של החורף, שיח החוביזה כבר מבוגר יחסית לימי חייו הספורים המתחילים בינואר ומסתיימים באפריל. עוברים משיח לשיח, קוטפים את הגבעולים הצעירים והרכים, עם העלים הבהירים, ללא פלומה.

      בית, בודקים גבעול גבעול, אם בסיסו קשה, קוטמים עד לחלק הצעיר, הירוק בהיר. קערה גדולה, משרים את הגבעולים בשפע מי ברז קרירים, אם היה חול, עכשיו הוא בקרקעית, מחליפים את המים עד שהקרקעית נשארת נקייה, מסננים את הגבעולים. סיר גדול מלא במים רותחים, 10 גרם מלח לכל ליטר. מכניסים את הגבעולים לסיר, אש גבוהה ככל האפשר, 10 דקות בישול, המים נצבעים בירוק עז.

      מסננים את הגבעולים מן המים, שומרים כוס ממי הבישול.

      מעבירים את הגבעולים לקערה ואוטמים מיד בניילון נצמד שמעליו מניחים מגבת. בשלב זה, מרקם הגבעולים נימוח. אם יתקררו הם יתקשו ויהפכו לסיביים.

      מחבת גדולה וכבדה, מוזגים לתוכה את כוס מי הבישול, מציתים להבה גדולה, מביאים לרתיחה חזקה, מתחילים לצמצם במהירות. 3/4 כוס מים התנדפה, נותרה 1/4 כוס, מבעבעת בחוזקה, מעלה קצף צהוב-ירוק. מוסיפים את החמאה, נוצרת אמולסיה דקה, הבועיות הולכות וגדלות, נותרו כ-3 כפות נוזל, מעבירים במהירות את הגבעולים אל המחבת ומערבבים בכף עץ. אש גבוהה, עוד כ-30 שניות בישול. עוצרים, מחלקים את הגבעולים בין ארבע קעריות, מגררים פרמזן. פסטת גבעולים זורחים בירוק ומסתלסלים סביב המזלג.

      פסטת חוביזה ושומר

      ל-6 מנות
      500 גרם גבעולי חוביזה צעירים, או בייבי תרד
      1 בצל יבש, קלוף וקצוץ דק
      1 שומר בינוני, קצוץ דק
      2 עלי מרווה
      6 שיני שום טרי, קלופות
      3 כפות שמן זית
      1 כוס מים (רצוי מינרליים)
      מלח ים

      מחבת ברזל כבדה, מאדים בשמן את הבצל, השומר, המרווה ושיני השום השלמות מעל להבה בינונית, מערבבים מפעם לפעם בכף עץ. כעבור 4-5 דקות הבצל והשומר נעשים שקופים.

      חותכים את גבעולי החוביזה ל-3 מקטעים, מוסיפים למחבת, מערבבים, מאדים כ-5 דקות נוספות בשמן. מוסיפים את המים והמלח, מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש, עכשיו רתיחה נמוכה, מכסים ומאדים כ-10 דקות.

      500 גרם ספגטי

      מבשלים ב-5 ליטרים של מים רותחים, מומלחים ב-50 גרם מלח, זמן הבישול לפי הוראות היצרן.

      1 פלפל אדום חריף
      1פלפל ירוק חריף
      1פלפל כתום חריף
      1/2 כוס שמן זית
      20 עלי מרווה

      מטגנים את הפלפלים בשמן עד שצבעם מעצים ועורם עוטה בועיות, מכבים את האש, מסננים מן השמן, מעבירים את הפלפלים לשקית ניילון, אוטמים.

      חלפו כשלוש דקות מאז כבתה האש מתחת לשמן, מכניסים לתוכו את עלי המרווה, חום השמן הנסוג אמור לייבש את העלים, תוך כ-3 דקות יהפך צבעם לכסוף-זרחני. מסננים מן השמן, מניחים על נייר סופג, מרווחים בין העלים. כעבור דקה הם פריכים. טעמה המר של המרווה נהפך לאגוזי.

      בינתיים בילו הפלפלים כעשר דקות בשקית. קוצצים דק, כל אחד בנפרד, מניחים בצלחת, בשלוש ערמות נפרדות. עוד 10 דקות נשתמש בהם.

      תם זמן היצרן על הפסטה שבסיר, מסננים מן המים למסננת, שומרים כוס אחת מנוזלי הבישול, מערבבים את הפסטה המסוננת עם 2 כפות שמן זית.

      חזרה למחבת גבעולי החוביזה המתאדים בבצל ובשומר: מסירים את המכסה, מוסיפים את כוס נוזלי בישול הפסטה, להבה חזקה, הרוטב צריך להצטמצם במהירות.

      50 גרם חמאה קרה, חתוכה ל-6 קוביות

      נותרו 4 כפות נוזל במחבת, מוסיפים את החמאה, נוצרת אמולסיה, מוסיפים את הפסטה, מערבבים. אחרי 2 דקות ערבוב ייוותרו מעט מאוד נוזלים בקרקעית המחבת.

      חופן פירות חוביזה, קלופים

      זורים את פירות החוביזה על הפסטה שבמחבת, מערבבים ערבוב אחרון, מכבים את האש.

      חופן פרחי חוביזה סגולים
      עלי המרווה המיובשים
      3 הפלפלים הקצוצים
      גבינת ריקוטה

      מחלקים את הפסטה בין 6 קערות. מעל כל מנה זורים עלי מרווה וקוביות פלפלים, ובצד מניחים נתח דק של ריקוטה. נותרו הפרחים הסגולים. בהינף יד זורים מעל כל שש הצלחות. ומעטרים במעט פרמזן. יש לכם שנה שלמה להתגעגע לפסטה המופלאה הזאת.