פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ירח רביולי

      כבר היה מאוחר, הטבח צבט בצק לסהרונים ולרגע נראה שהעתיד של מירי חנוך ואייל שני טבול בחמאת מרווה

      ביום שבו החשיכו את תל אביב, בשבוע שעבר, שאלה אותי צעירת הבנות "למה חושך?" אמרתי לה שקשה לו, לכדור הארץ, חם לו, אז שינוח. בכל זאת, למרות הפסקת החשמל היזומה אישרתי לה לראות במינימום ואט, בווליום נמוך, את "סוס פרא" בדי-וי-די. לא חשבתי שיהיה בו הד לשאלתה, ושקעתי שוב בחיפוש אסונות טריים באינטרנט.

      מוקדם בבוקר יצא הטבח לירושלים. הוא התקשר כשברקע "הקיסר" של בטהובן ואמר לי: "מתוקה שלי, עשיתי את כל הקניות בסלאח-א-דין, מה שלוקח לי שעה וחצי בשוק הכרמל לקח לי חצי שעה כאן, והכל ירקות נפלאים מיריחו. את מוכרחה לבוא איתי".

      "אהה, בהזדמנות", הימהמתי, "ואיפה אתה עכשיו, בשער שכם?"

      "לא, מה פתאום", אמר, ושנינו ידענו שהאמת עוברת איפשהו באמצע. מיד אחרי שהכרנו, נסענו לאחת ממסיבות האפטר המיתולוגיות של "האומן" הישן בירושלים, שהיו מין חלון הזדמנויות למי שכמוני נבצר ממנו לקחת חלק בסצנת המסיבות של שנות התשעים, שאותן ראיתי מהחלון הצופה אל רחוב יהודה הלוי - מוסיקת טראנס היתה צוברת תאוצה ומאיימת להרים את גגות המכוניות החולפות בו, בדרך למסיבות, במדורי התרבות בעיתונים וב"פצצות בדרך לסוף העולם", סרט הסיכום הדוקומנטרי השמח-עצוב של ישרי הלפרין.

      היה לי ברור שהפסדתי משהו, כי כבר היתה לי אז תינוקת, ומצאתי את עצמי מחפשת עם מי אפשר לדבר על משחות לתפרחת חיתולים ודיכאון קל אחרי לידה קשה, יותר מאשר עושה עיניים ברחבת הריקודים. המסיבות נדמו רחוקות כמו שינה מאוחרת בבוקר או שינה בכלל, ומנצנצות כפאטה מורגנה, במקום שאולי לא אדרוך בו יותר לעולם.

      למזלי נתנו לי שנות האלפיים את ההזדמנות להתפרץ בחזרה אל
      רחבת הריקודים, ולחגוג במהירות עוד כמה שנים לפני ההתמסדות של פרק ב', אם אפשר לקרוא כך לחיי המשותפים עם הטבח - שביחד אנחנו ממש חרפה בתחום ההתברגנות. בסוף האפטר ההוא, הוא לקח אותי בטנדר חבוט למה שהתברר כשער שכם, לקנות חצילים שכמוהם, הוא טען להגנתו, לא ראיתי מעולם. הייתי מוכת סנוורים מהתלתלים הנועזים שלו ומהיציאה מ"האומן" החשוך שבו נמשך הלילה, והמעבר אל צהריים מסמא עיניים בירושלים היה חד. לגמרי לא שמתי לב לאן הוא שם את פעמינו. כשאישוני המורחבים הצטמצמו בחזרה לגודל שדרכו גם רואים משהו, שמתי לב לדבר משונה: אני והטבח נמצאים בלב שיירה של הלוויה פלסטינית שקטה ומפחידה בעומק העיר המזרחית. היינו מכונית יחידה עם מספר ישראלי, כשמסביב התחילו בעצבים חשופים לעוף לעברנו יריקות ובעיטות.

      כוח לכדור הארץ

      הטבח ואני היינו מחופשים, כי זה היה אפטר פורים, הוא לבש פיג'מת הריון ורודה מסאטן, שהיתה פעם שלי, ואני הייתי מאופרת בנצנצים עם אוזניים של נמר וגופייה מינימלית, במראה שאין לוקאל-תל-אביבי--יהודי-אשכנזי ממנו. על המכונית מאחור היה ציור של כלב ולידו מדבקה בעברית "הכל-בקנגו", והדבר היחיד שהפך אותנו לקצת יותר מקובלים בהלוויה, היה שלפי הטנדר הדפוק הזה, נראינו, למזלנו, הטוב והרע ביחד, די עניים.

      כשיצאנו משם, בשן, עין ודופק מאתיים, חתמתי איתו את הברית הרצינית הראשונה בינינו, "לעולם לא תיקח אותי יותר לשער שכם, נגד רצוני, לקנות חצילים, אוקיי?"

      זה אולי נשמע אזוטרי, אבל לברית הזאת עוד נכונו היבטים עמוקים ורבים.

      למחרת (בחזרה ב-2008), בדרך לגן, אמרה הקטנה שהיא כבר יודעת לבד למה כיבינו אתמול את האור: "זה כדי לתת כוח לירח". אחרי הצהריים סידרנו את הארונות במסגרת מבצע חורף-קיץ, ובמצוות הפסח קיבלנו החלטות לא קלות להיפרד מכמה שמלות ותחפושות, דובים וכמה בובות שאיבדו את הראש, וראשיהן מונחים לצדן כמו הצעת הגשה.

      "יותר מדי הוא כמו פחות מדי", הסברתי לה בהייקואית, סומכת על כושר ההפשטה שירשה מאביה. למראה שקיות היד-שנייה שאנחנו נותנים ומקבלים כמו מחסן עירוני עירני במיוחד, היא עוד התעקשה להבין "אז מה עכשיו, חורף או קיץ?"

      "זהו, שעכשיו אביב", אמרתי.

      כשהאמריקאים מגיעים ולוכדים את סוס הפרא, זה נורא. כשהוא שב ומוצא את עצמו קשור בלאסו אצל האינדיאנים זה גם נורא וגם מאכזב. הנה, מי שמבינים ויודעים על בשרם מהי שלילת חופש, מתנהגים גם הם באדנות, ברגע שהם רק יכולים. בקטע השיא בסרט, פורץ סוס הפרא, מוסטנג, כשהוא רתום לקטר רכבת וממריד את כל הסוסים אחריו. הקטר, סמל הכיבוש הנאור, מתגלגל בין העצים ושריפה פורצת ביער ובמחנה של האמריקאים.

      "אבל למה הם באים לשם וקושרים אותו", מיררה בבכי הקטנה, "מה הם רוצים מהאינדיאנים, למה הם לוקחים להם את הבתים ואת הסוסים?"

      כבר היה מאוחר, והטבח צבט בצק לסהרוני רביולי. ההקרנה היומית של "סוס פרא" היתה כמעט מעל לכוחותי, אבל היא התעקשה להבין. "הם פשוט רעים", עניתי, שחור ולבן. אחרי שהלכה לישון הבנתי מחדש את גלגולו של הרוע בעולם, כשבשבילי הדבר הטוב ביותר שקרה מאז 4 במאי 45', הוא יום השחרור של אבא שלי מהמחנה האחרון שהיה בו, היום שבו האמריקאים הגיעו.

      רביולי עגבניות

      ל-8-10 מנות -6 רביולי, כל אחת

      לבצק רביולי:

      הבצק במתכון הזה אינו בצק פסטה אופייני, אלא בצק מבושל. כדאי להכין אותו לפי ההוראות, עם שני סוגי קמח, סמולינה של "דיצ'קו" וקמח פסטה של "פיווטי", שתיהן חברות איטלקיות. אם אין, אפשר להחליף בקמח פסטה של "שטיבל" הישראלית.

      1 כוס קמח סמולינה "דיצ'קו" (אריזה צהובה-כחולה, להשיג ברשת "פור-שף")
      1 כוס מים מינרליים
      1 כף שמן זית

      סיר אידוי כפול. המים בסיר התחתון רותחים אך לא נוגעים בסיר או בקערה שמעליהם. מוסיפים לקערה את כל החומרים ומערבבים בכף עץ עד שכל הבצק התגבש וצבעו התכהה.

      מחלצים את הבצק מן הקערה, אוחזים בשתי ידיים ומתחילים ללוש, בתחילה הבצק בוער מחום, מקפיצים מיד ליד, תוך דקה חום הבצק יורד. לשים בין כפות הידיים עד לקבלת בצק חלק ואחיד, שמנוני מעט, רך מאוד, על הגבול של הידבקות לאצבעות.

      1 ביצה אורגנית

      מניחים את הבצק בקערה נקייה. מוסיפים את הביצה ולשים בין שתי כפות הידיים, הבצק מתערבב בביצה ו"נשבר". זה בסדר.

      1 כוס קמח פסטה של "פיווטי" (אריזה ורודה, להשיג ב"פור-שף")

      שופכים את הקמח לקערת הבצק השבור ומתחילים ללוש במהירות בשתי ידיים, מוודאים שכל הקמח היבש נאסף במהירות אל תוך הבצק, אחרת ייווצרו גושים. הקמח כולו נספג, הבצק הפך לכדור, הידיים מלאות בבצק דביק.

      שוטפים היטב את הידיים, מנגבים, מקמחים אותן בקמח פסטה, מחלצים מן הקערה את כדור הבצק שעדיין אינו אחיד ולשים כ-7 דקות בין כפות הידיים. חלף הזמן, הבצק נעשה אחיד, עדיין דביק מאוד, אבל לא נדבק לידיים. עוטפים בניילון נצמד, 1/2 שעה עד 12 שעות במקרר. זמן הירגעות.

      העגבניות למילוי הרביולי

      6 עגבניות אדומות, בשלות אך יציבות

      קולפים את העגבניות בסכין קטנה וחדה, מי שינסה לחלוט אותן במים רותחים מוסר בזאת את נשמתן של העגבניות למים ולא לרביולי והופך את בשרן לחולי. אחרי הקילוף, בעזרת סכין חדה, מפרידים את בשר העגבניות מאשכולות הזרעים, וחותכים לריבועים זעירים שאותם מניחים על פני מסננת שיגירו את נוזליהן.

      הכנת הרביולי:

      קמח לאיבוק משטח העבודה

      בצק הפסטה

      קוביות העגבניות

      50 גרם חמאה קרה, חתוכה לקוביות זעירות

      מקמחים את משטח העבודה, מוציאים את הבצק מן המקרר, צובטים ממנו שליש ואת היתר מחזירים עטוף למקרר.

      בעזרת מערוך, בתנועת שתי וערב, מרדדים את הבצק לעיגול דק ככל שניתן.

      מכינים בצד מגש גדול מקומח בקמח סמולינה (או קמח רגיל) כדי להעביר אליו את הרביולי המוכנים. מגבת נקייה ויבשה מחכה לידו כדי לכסות את הרביולי, שלא יתייבשו ויתבקעו.

      בעזרת כוס זכוכית בינונית, קורצים עיגולים מן הבצק, מרימים עיגול בצק, מניחים בין אצבעות הידיים ומותחים אותו בתנועה סיבובית, נזהרים שלא ייקרע.

      בעזרת כפית מניחים במרכז גבעה קטנה של קוביות עגבנייה ובמרכזה - שתי קוביות חמאה קרה.

      מאחדים את קצות הבצק מעל גבעת העגבניות, נוצר חצי סהר, מהדקים בין האצבעות, תוך כדי מתיחה קלה כלפי חוץ כך שלא ייווצרו קצוות עבים מדי. מניחים את הרביולי על המגש המקומח, מכסים במגבת. חוזרים על הפעולה עד שנגמר הבצק ואז מרדדים את השליש הנוסף של הבצק שנותר במקרר, יוצרים ממנו רביולי וחוזרים על הפעולה עם השליש האחרון. בתום המלאכה, יהיו במגש 50-60 סהרוני רביולי.

      חמאת מרווה

      ל-2 מנות

      50 גרם חמאה קרה, חתוכה לקוביות גדולות
      2 כפות מים מינרליים
      4 עלי מרווה
      מעט מלח ים

      את הרוטב (והרביולי שיצטרפו אליו) כדאי להכין ביחידות של שתי מנות, בכל פעם. כלומר, ל-6 מנות תצטרכו לשלש את כמות החומרים שמופיעה כאן: 150 גרם חמאה, 6 כפות מים מינרליים ו-12 עלי מרווה.

      מניחים את כל החומרים במחבת, מציתים להבה גדולה, מביאים לרתיחה, מנערים את המחבת עד שהרוטב מצטמצם לאמולסיה סמיכה המבעבעת בבועות גדולות.

      בישול הרביולי

      סיר גדול מלא מים מומלחים היטב. מביאים לרתיחה חזקה, רתח, זורקים פנימה 12 רביולי, הם שוקעים לקרקעית, תוך כדקה הם יצופו, 30 שניות נוספות של בישול ובעזרת כף סינון, מוציאים אותם מהמים ומעבירים לחמאת המרווה.

      ההגשה

      הרביולי נחים בחמאת המרווה, אש גבוהה, מנערים היטב, החמאה גועשת סביבם, ממשיכים לנער, אחורה, קדימה, עד לקצה יכולת הצמצום של הרוטב. בעזרת כף מעבירים את הרביולי לקערות הגשה רדודות, 6 בכל צלחת, שלולית רוטב לצדם.

      חוצים עגבנייה לשניים וסוחטים את זרעיה מעל נקודה אחת בשלולית הרוטב, מעט פרמזן מגורר בנקודה אחרת. אין עונג גדול מזה.