פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בשביל קליפות

      את הטעם המר של ימי הזיכרון, מירי חנוך ואייל שני ממתיקים בקליפות אבטיח מזוגגות

      במה את עצמאית אמא?" שאלה אותי הקטנה את השאלה ששאלו אותה בגן, בניסיון להסביר לילדים מה זו עצמאות. היא ישבה בכיסא האופניים שלה, עטופה בדגל ישראל ושרה בקולי קולות "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת..." שוב מצאתי את עצמי מחייכת במבוכה קלה לעוברים ושבים. לא שיש לי משהו נגד דגל קטן, אבל הקטנה נראתה כמו בת של מתנחלת מסוסיא שבאה לחופשה בשדרות רוטשילד. השנה, ארבע שנים להולדתה, כבר היה קשה להסתיר ממנה את הצער של ימי הזיכרון למיניהם. כמי שמתמוטטת כל פעם מחדש ב"עידן הקרח 2", כשהממותה הילדה מאבדת את משפחתה ונשארת לבדה בשלג, אנחנו מנסים להרחיק ממנה כמה שאפשר את מושג המוות עד שהוא ממילא יפריד בינינו.

      עד היום היא חוותה מקרוב רק את מותה של החתולה מחמט, ובכל ערב לפני השינה היא נעמדת בחלון ואומרת לה לילה טוב בשמים. את יום השואה עוד צלחנו איכשהו בלי להסתבך בהסברים מרוככים לגיל הרך, ובסופו היא שירבבה את השפה התחתונה מטה ואמרה בהתרסה "זה לא פייר, גם אני רוצה להיות בשואה!" אבל אז הגיע יום הזיכרון לחללי צה"ל. רגע של חוסר ערנות מצדי והקטנה כבר ראתה עם המרכזית וחברתה את פתיחת אירועי טקס יום הזיכרון, שם נאמר כמה פעמים "הילדים שלא ישובו". היא התמגנטה למסך, כאילו ניתנה לה הזדמנות חד-פעמית לפענח את המציאות שלה, שלנו, מכיוון חדש שעד היום לא נגלה לה.

      מאוחר יותר היא שכבה במיטה ובכתה "ילדים לא צריכים להילחם, ילדים הם קטנים". כל ניסיונותי להסביר לה שכולנו ילדים של מישהו ושהחיילים לא היו בני ארבע אלא ילדים גדולים עלו בתוהו, כי תוך כדי ההסבר הבנתי גם אני כמה מעט הוא מרגיע אותי, ואותה. כל כך חזק נכנסה לעניין שכשהתחילה עיריית תל אביב "להאיר את השמים" היא הסבירה לילדי כל הבניין שלנו, שהתאספו עם הוריהם על הגג לצד מנגל מאולתר של השכן איתן, "שזה לכבוד החיילים, שנפלו". השיחה שהתפתחה בינה לבין חברתה אלה בת השלוש הלכה והידרדרה:

      "אבל לאן הם נפלו?"

      "למלחמה".

      "אז איפה הם עכשיו?"

      "הם במלחמה והם לא ישובו".

      "אמא, נכון שהם במלחמה?"

      "ומתי הם יחזרו?" התעקשה החברה.

      כשהבנתי שמה שיש לי להסביר להן בעניין הבנים שלא ישובו הוא לא מציאה גדולה, שאלתי אותן אם הן רוצות קציצה ביד אחת וכלי נגינה בשנייה.

      ילד מזדקן

      למחרת בבוקר רצינו לרדת לים. האופניים לא חזרו בלילה עם הבנות, שנשארו לישון אצל חברים, ונאלצתי לקחת את המכונית. תוך חמש דקות במעבר בין השוק לטיילת הייתי למעשה בשטח צבאי. עשרות שוטרות ושוטרים בתכלת ניהלו כל סנטימטר ברחוב הכובשים. אמרתי לקטנה שהיא ואני מתפקדות כבר כצוות משומן, שלא נראה לי היום לים, מלא שוטרים וזה לא כיף. חיכיתי רגע לראות אם התגובה מצדה הולכת לכיוון של מלחמה עם מסוקים והכל או שהיא מבינה ומוכנה להתחיל לחשוב על אופציה אחרת. לא סתם נדמה לי שהיא מתבגרת, היא חייכה אלי במלוא תלתלי החיטה שלה ואמרה בשקט: "אז לגינת דובנוב". "גינת בוגנוב", תיקנתי אותה, שלא תגדל כל כך מהר.

      נועם, חבר של הקטנה מהגן שגר ליד בוגנוב, ירד לשחק איתנו. בלחיים אדומות הם הובילו אותנו כדבריהם ישר "אל העתיד", פיסת דשא למרגלות מוזיאון תל אביב, מוקפת עצים מסוג שאף פעם איני שמה לב איזה הוא. וגם אם אני שמה לב אין סיכוי שאזהה את העץ למעט אם הוא לימון, דקל או אבוקדו, שאותם אנחנו מגדלים בבית בעציצים - היתר הם מבחינתי סוגים שונים של קזוארינות.

      בקבוק מים קטן שמתמלא מברזיית הגינה, אחת, שתיים, שלוש דג מלוח, ואבוקדו מהעתיד שכשפותחים אותו הוא מלא זרעי צמר גפן. הגומה בסוף הדשא היתה "הגיהנום", ולשם נופלים אלה שנופלים, עד שאמא או אבא או מישהו מושיט להם יד שתחלץ אותם משם. בוקר לא מתוכנן, ללא ציוד, ללא הפעלות, עם חצי חבילת בייגלה שהתרככו כמו אלה שהיינו אוכלים בילדותנו, השפרצות של מים ממוחזרים, שמש, דשא ירוק ועשב גבוה ופרחים. גן עדן מוגן לשלוש שעות.

      בדרך הביתה ראינו את כל המתארגנים למנגלים. קניות אחרונות, פחמים וגרילים ועצירה בחינאווי בקרליבך. פעם זה היה מעצבן אותי, עכשיו אני אדישה, יודעת שביום הזה הכי טוב להיות בבית. אני מציעה לקטנה אבטיח קר על הספה בתחתונים וגופייה וערימה של קוביות על השטיח. הטבח מתנפל על הקליפות ומזגג אותן, היא רואה עם הבכורה "הרצועה" ואני עסוקה באיחוד תיקים. איחוד תיקים: אני לא קונה בגדים כמעט לעולם, זה משמים אותי. תיקים הם הדבר היחיד שקורץ אלי מחלונות ראווה וגם אותם אני לא קונה. מביאים לי ואני אוהבת את כולם אז אני משתמשת בכולם כמו חמישה ספרים שאני קוראת ביחד ליד המיטה.

      הגעתי לפיזור מוחלט שבו חשבון החשמל שצריך לשלם נמצא בתיק אחד, הוויזה באחר, הארנק בתרמיל החדש שהטבח קנה לי, הטלפון בתיק שקיבלתי מדודותי יחד עם פנקסי חיסון. שפכתי את תכולת כולם על שולחן חדר העבודה, וניסיתי לא לחשוב מה היו אומרים על המקרה שלי בסדנאות הטרנדיות של "מגירות". הקטנה הכריחה אותי לתלות את הדגל שלנו, ולמזלי מצאתי לו מקום עדין בין הבננה לתאנה. בסוף היום, כשהצלחתי לשלוף אותה מידי הבכורה שעמדה לשתף אותה ב"הישרדות", היא אמרה לי "את יודעת איזה שיר אני הכי אוהבת?" "איזה", שאלתי והכנתי את "צפרדי וקרפד חברים" לקריאה לפני השינה. "ילד מזדקן". ועד עכשיו אני תוהה במה באמת אני עצמאית.

      מוצקים-נוזלים

      כמו זכוכית, שהיא למעשה נוזל שהפך מוצק ואינו מפסיק לנזול אל תוך עצמו כל ימי חייו, כך האבטיח הוא פרי שמורכב מנוסחה חד-פעמית של הטבע שיודעת להפוך באופן פלאי 99% מים ורדרדים לידי מוצק פריך.

      אין אכילה יותר בזבזנית מאכילה של אבטיח. מאחד גדול מושלכות תוך זמן אכילה קצר שאריות קליפה שמשקלן נאמד בקילוגרמים. בעולם שיודע להפוך כמעט מאה אחוז ממסת החזיר לכדי מעדנים ומושבי עור למכוניות יוקרה, מראה קליפות האבטיח בפח כואב. שנים ידעתי על קליפות האבטיח המזוגגות ומעולם לא התקרבתי אליהן. עניינים של יכולות שאין לי עוד, כמו להעביר את כל הקיץ בגעגועים לקליפות פומלה - געגועים שידעתי להפוך לכלי שייצר תשוקה לקליפות המזוגגות בקרב כל הסובבים אותי, עד שנותרה הקליפה האחרונה ואיתה הידיעה שברגע שגם היא תיאכל תהפוך אותה התשוקה שבניתי בזיגוג רב לאיום. כך מצאתי את עצמי למחרת מקלף ארגז אבטיחים שלם, מסדר את הקליפות כמו אבנים יקרות על משטח העבודה ואת הלב האדום, אותה נוסחה פלאית של הטבע, אוכל, מחלק מסביב או משליך לפח.

      הפיזיקה הנפשית של הזיגוג

      בפעולת הזיגוג הופך הסוכר רקמה אטומה לשקופה ומעבה מרקם מימי, מוצק ופריך למרקם בשרני של מרמלדה. התהליך כולו מתבצע בזכות יכולתו של הסוכר להאיץ לטמפרטורות רתיחה גבוהות מאלו של המים הממלאים את חללי הפירות והירקות. בטמפרטורה המתקרבת ל-100 מעלות צלזיוס רותחים המים ברקמות ושואפים להתנדף, וסירופ הסוכר מתקרב לטמפרטורה של כ-112 מעלות, אז לא יכולים להיוותר מים ברקמות הפרי המזוגג והם מתנדפים אל תוך הסירופ.

      בעוד שנוזלים שהתנדפו ממוצקי הזיגוג מותירים בהם חללים עזובים וריקים, התנדפות המים מהסירופ מצמצמת את נפחו, מעלה את אחוז הסוכר שבו ובעקבות כך את הטמפרטורה ואת השקיפות הזגוגית שלו. הסוכר לוחץ על רקמות הפרי ויורש כהרף עין את החללים הריקים, שאותם הוא ממלא בנוזל שקוף וסמיך הנאחז בדופנות הרקמות שעד לא מזמן הכילו מים עכורים. הרקמות נמתחות ככל יכולתן מלחץ הכובש החדש, בשר הפרי מתעבה והקרום הדקיק של החללים המכילים את הסירופ לא יכול להסתיר את השקיפות הנהדרת של סירופ הסוכר.

      1 ק"ג קליפות אבטיח
      1 ק"ג סוכר לבן
      2 ליטר מים מינרליים
      מיץ מ-2 לימונים טריים
      פלפל שאטה קטן יבש
      1 עגבנייה שלוקה וקלופה

      חוצים את האבטיח לשניים, מקודקוד לקודקוד, ופורסים כל חצי לשמונה פלחים. מפרידים את האדום מהקליפה, כאשר ההפרדה מתבצעת בתוך השטח האדום של הפרי ומותירה ציפוי אדום דק על הקליפה הירוקה, שכבת צבע שתתעצם כתוצאה מן הזיגוג. חוצים כל קליפה לרוחבה לשני חלקים שווים. מקלפים את הירוק הכהה המכסה את הירוק-בהיר.

      מוזגים את המים לסיר פלדה גדול, מוסיפים את הסוכר ואת הפלפל, מביאים לרתיחה. מוסיפים את הקליפות, מרתיחים שוב ומנמיכים את האש כך שהנוזלים לא יישברו. אם הנוזלים לא מכסים בנפחם את הקליפות ומגיעים לגובה של כ-4 ס"מ מעל פניהן, מוסיפים עוד מים וסוכר ביחס של 1.5 מים ל-1 סוכר.

      מוסיפים את העגבנייה, יש לה תפקיד מכריע שאותו תגלו במלים המסיימות את המתכון ותטעמו בעוד יום. בינתיים תסתפקו במידע שקליפות האבטיח בניגוד לקליפות הפומלה אינן נושאות שמנים אתריים המתפרשים בנו כארומות לימוניות, ומתיקות הסירופ אינה נתקלת בהתנגדות טעמים שאמורה ליצור בהם שכבות עומק. העגבנייה אמורה לאזן את המונוטוניות של המתיקות (הלימון שיתווסף לקראת סיום עוסק ביכולתו של סירופ הסוכר להסמיך מבלי להפוך גרגרי).

      הסירופ רותח ומצטמצם, גובהו יורד אל גובה פני הקליפות, הרתיחה גוברת, מנמיכים את האש, סוחטים את הלימונים, נעמדים מעל הסיר עם כף ומרווים את קליפות אבטיח המזדקרות מעל הסירופ הסמיך.

      חלפו כשעתיים מאז הרתיחה הראשונה, התהליך עומד להסתיים, קליפות האבטיח נדמות שקופות במעטפת החיצונית ולבנות בליבתן. למעשה הזיגוג כמעט הושלם והלובן הוא שיקוף קצף הרתיחה של הסירופ בליבת הקליפה, בעוד השכבה האדומה המצפה את פנים הקליפה מעצימה את צבעה.

      בועיות הסירופ מתרבות והקצף שמכסה כעת את פני הסיר מסתיר את הקליפות הקבורות תחתיו. מנמיכים את האש למינימום וממתינים כשבע דקות מבלי להתערב. מכבים את האש, הקצף נעלם והקליפות המזוגגות נגלות לעין. ניתן לשמור בצנצנת בתוך הסירופ, או לסנן מהסירופ, להניח על קרש עבודה ולייבש בשמש - מרמלדה של אבטיח.

      חלף יום. נוגסים במרמלדה, מרקמה זהה למצב דמיוני שבו אתם נוגסים בבשרו של סלמון שהתקרב אליכם יתר על המידה בקרקעית פיורד. משהו בעגבנייה שבכלל התגלגלה בטעות לסיר, ולא הצלחנו להשלים עם נוכחותה בזיגוג, הנציח בקליפות המזוגגות את טעם הים שכלל לא שייך אליהן. כנראה שחקרנו במופלא מאיתנו