פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ימים של במיה: הסביח

      מירי חנוך ואייל שני יוצאים לקרב על הסביח. בין "הישרדות" ל"מקרובה קביסה", בין פיתה לשרימפס

      "יכול להיות שאחרי המדור הזה נקבל איומים ישירים מעיראק או מכל מי שיש לו זיקה לעיראקיות, ואני לא אוכל להגן עליך", הזהרתי את הטבח אחרי שחשף בפני את קונספציית הסביח שלו: "צלחת ובה במיה, עגבניות, שרימפס, חצילים, טחינה, ביצה". כמי שהסתובבה עם חברים מרמת גן בנעוריה, הרגשתי מחויבות לזיכרונות שלי. סביח הוא קודם כל בפיתה, חציל מטוגן, טחינה, ביצה - עדיפות לחומה - ועמבה למהדרין. אני מודה שעמבה גדולה עלי, אבל שרימפס?

      הקרב על הסביח, מסורת מול חדשנות, נאלץ להידחות, כי הגיעה הבשורה המשמחת שיש לנו זוג כרטיסים להערב, ל"מקרובה קביסה", להקת בת שבע תחת שרביטה של שרון אייל. ניסינו להיות תרבותיים, להתלבש נאה, להעלות על פנינו ארשת של מי שלפחות פעמיים בשבוע יוצאים לתערוכה, קונצרט או מופע של תיאטרון גוף אבל מיד פרץ ריב קולני כמו במשפחה איטלקית לא כל כך מתורבתת. פנקסים נפתחו: מי ראה מתי? כמה? ובקיצור מתי בפעם האחרונה ראית איזה מחול של מישהו?

      הרוחות סערו עד שהתברר שהטבח מנצח כשהוא מפגר אחרי כולנו בסוף הרשימה, כך נודע לנו מהווידוי שלו בעיניים מושפלות, שהפעם האחרונה שבה ראה הופעת מחול היתה מופע הסיום של אחותו הגדולה בתיכון, וכולנו כבר לא צעירים. הבנות הגדולות הסתכלו עליו בזעזוע מהול בהתנשאות קלה, כבוגרות הופעות מחול רבות, אחת מהן רצתה לראות פעם שנייה את "מקרובה קביסה" ואילו לשנייה זה המופע היחיד של בת שבע שהיא עוד לא ראתה. אני שתקתי, כי הכרטיס שלי היה מובטח כמפיקת אירוע הכרטיסים כולו.

      הרגשתי את משב הרוח שהביא איתו תפנית חדה בעלילה, כשבשנייה אחת הסתובבה המרכזית, שעד אותו רגע נלחמה על הכרטיס כמו נמרה ואמרה לבכורה, תוך כדי פירואט, "נראה לך שאנחנו הולכות הערב לאנשהו? זה הגמר של 'הישרדות'". הבכורה, שקודם שקלה לפתוח מלחמת עולם בנושא האהוב: הבטחות וקיומן, מילמלה רק משהו קטן על זה שלא ממש אכפת לה מ"הישרדות", ורק הקטנה אמרה לי כל הזמן ברקע "אני אבוא איתך, אני רוצה".

      ברור שבני ארבע אינם קהל היעד של "מקרובה קביסה" והילדות, מהפחד שאשאיר את הטבח לטפל ביללות ואתלוש אחת מהן מהטלוויזיה לסוזן דלל, הגיבו באופן מבריק לבכיה של אחותן, כשהמרכזית היטיבה לפתות אותה: "רוצה להישאר איתנו ולראות את התוכנית המצחיקה של האנשים עם הבגדי-ים?"

      "מה, 'הישרדות'?" השיבה לה הקטנה במקצועיות מקפיאת דם, וכשכולנו צחקנו הלב שלי קצת בכה.

      סוף כל הסופים

      היה כמעט רבע למופע ועוד חיפשתי חולצה שכתמי הקבע שלה מופיעים יחסית במקומות מוצנעים. הטבח ואני, שנבחרנו באופן דמוקרטי להיות הזוכים בכרטיסים דהרנו במדרגות, ששוב נשרפה בהן הנורה הבודדה. האפשרות היחידה להגיע בזמן היא אופניים. אני מתנפלת על המנעולים בחושך, משחררת את הגדולים יותר לטבח ולוקחת את אלה של המרכזית, שבהם אני לא צריכה לפדל, אני יכולה פשוט ללכת על האופניים בגובה הזה. אי אפשר להרים את הכיסא ואין זמן. בפנייה לשבזי אני מבינה שאיבדתי את ברך שמאל אבל אנחנו מגיעים בזמן ועוד מספיקים לשתות סיידר עם חצי סיגריה, כדי להתאזן.

      אין מרחיב לב ממחול. לא צריך לחשוב, לא להבין, רק להרגיש את הבום-בום-בום, ויסלחו לי מבקרי המחול. או שהלב שלך טס בתנופת הריקוד או שאתה נשאר לעמוד בצד, מחוץ למסיבה. הטבח נהנה עד עילפון, ואני חשבתי כמה הרבה ניתן לעשות עם הגוף וכמה חבל שגם רקדנית כבר לא אהיה.

      את הדרך הביתה פידלתי באופניים הננסיים בלי שום בעיה, הרוח היתה בכיוון הנכון, ובראש עוד התנגן לי הטראנס המסחרר של "מקרובה קביסה". הגענו הביתה בדיוק לרגעים האחרונים של הגמר, סוף כל הסופים של "הישרדות", האחות הקטנה פרשה מזמן למיטתה מחובקת עם נמר, והשתיים הגדולות ישבו והיו בין מרותקות למצחקקות. נשבעת בילדות שזו הפעם הראשונה שראיתי "הישרדות".

      "מי זו?" שאלתי על הבחורה שישבה על ספסל הנאשמים באמצע, לבושה כמו פוקהונטס על סף התמוטטות עצבים, ולצדה מי שנראה כמו טרזן אשכנזי מדי, שעם "הישרדות" או בלעדיה, יהיה לו בטח ג'יפ כלשהו מתישהו. הבנות היסו אותי, אבל אז נכנס הטבח לחדר ושאל את שאלת המיליון-דולר, "מה זה?" שזה אפילו רמה גבוהה יותר של ניתוק ממני.

      הגופים הוורודים של "מקרובה קביסה", הנעים באוויר בתנועות התנגשות, פרידה ופגישה המשיכו ללהטט לי בראש, אבל אז נקטע הריקוד כשעל המסך ראיתי פתאום את הילד הבוכה, בנה של הזוכה המאושרת, השורד האמיתי בסיפור הזה. בכיו נשמע דרך המיקרופונים, אני מניחה שהוא פחד, מההמולה וההיפר התרגשות, אם לנקוט לשון עדינה.

      "מאיזה גיל זה הישרדות?" שאלתי.

      "באיזה משימות הם נדרשו לעמוד?" התעניין אפילו הטבח שהבין את גודל המהומה התקשורתית שרצה בטלוויזיה, "למשל לעמוד על עמוד", חיפפו אותו הבנות. "אה, אני מבין מה שאתן אומרות", הוא הסתלק ביאוש מן החדר וסידר לעצמו בטהובן באוזניות, חולם שיום יבוא ונלך גם לקונצרט.

      בבוקר למחרת הבנתי שתנועות סידור הבית הן הזדמנות מצוינת לריקוד. יד ארוכה ארוכה עד מאחורי הסיר הכחול, עם הסמרטוט, למתוח למתוח, יופי. וצד שני, מאחורי הפח, נפל מכסה של קוטג', למתוח את יד שמאל בלי ליפול לפח, יופי. יופי.

      אחרי הכל יכול להיות שהייתי פסימית מדי כשחשבתי אתמול בהשראת בגדי הגוף העדינים והגופים הקלילים, המבריקים מזיעה שכבר לא אהיה רקדנית. מי יודע.

      סביח במיה

      קערת זכוכית פשוטה, שקופה, רדודה, בתוכה תבשיל במיה שכמעט מתפקעת מרוב רכות אל תוך הרוטב הלוהט של עגבניות התמר האדומות, הרבה פלפל חריף, הרבה שום. ברגע האחרון, עוד בסיר, קצת לפני הצלחת, מצטרפים השרימפס, חסילוני קריסטל קלופים שמתבשלים ברוטב בדיוק עד לנקודת פריכות ורודה (אפשר לוותר, לטובת גרסה צמחונית). טחינה מעל. ביצה קשה נפרסת במהירות לפרוסות דקיקות, מונחת איפשהו בין ענני הטחינה לרוטב האדום. רוטב פלפל חריף, קרע של חלה לבנה, טרייה. סביח מושלם.

      במיה בעגבניות

      זאת תחילתה של עונת הבמיה. 3 סוגים יש בשוק: בלדי, תאילנדית ובמיה רגילה. הבלדית רזה וכחושה, צרה וחיוורת. התאילנדית היא עולה חדשה, אורכה כ-12 ס"מ, צבעה ירוק עמוק, גרגריה גדולים אך רכים מאוד וזמן בישולה קצר. הבמיה הרגילה היא קצרת גוף, עטויה פלומת שיער המסתירה גוון ירוק עדין עם "צלעות" בולטות שצבען שחור-סגול. זמן בישולה ארוך ביחס לתאילנדית.

      1/2 ק"ג במיה רגילה או תאילנדית
      שיניים קלופות מ-1 ראש שום טרי
      מלח ים
      מים

      קוטמים את ראש הבמיה. משרים את התרמילים בקערה מלאה במי ברז צוננים. החול שוקע לתחתית, מחליפים מים עד שאין עוד חול. מסננים ומניחים את הבמיה בסיר ביחד עם שיני השום, ממלאים במים עד גובה 3 ס"מ מעל התרמילים, ממליחים בקמצוץ מלח, מניחים על כיריים, אש גבוהה, מביאים לרתיחה, מסירים את הקצף החלבוני האפור המכסה את פני המים, מנמיכים מעט את האש, עדיין רתיחה גבוהה ומבשלים כ-10 דקות. בתום הבישול יקבלו המים גוון ירקרק ויסמיכו הודות לנוזלים שפרצו מהבמיה. בודקים מליחות, מתקנים אם צריך. מכבים את האש.

      1 ק"ג עגבניות תמר אדומות, בשלות מאוד
      4 כפות שמן זית
      6 שיני שום קלופות, קצוצות גס
      1פלפל ירוק חריף, פרוס לטבעות דקות
      מלח ים

      בעזרת סכין חדה חורצים צלב קטן בקליפת העגבניות. מרתיחים מים בסיר גדול ושולקים בהם את העגבניות החרוצות למשך כ-30 שניות, מסננים, מניחים להתקרר מעט וקולפים את הקליפה.

      קוצצים את העגבניות לקוביות גדולות. סיר פלדה כבד, שמן זית, מוסיפים את הפלפל הירוק, מציתים את האש, להבה בינונית, השמן רותח לאטו, ריח פלפלים עולה מן הסיר, הם מבהירים ומתעצמים בצבעם, מוסיפים את השום, מערבבים 10 שניות, מוסיפים את העגבניות, מערבבים, מביאים לרתיחה, ממליחים, ממתנים את הלהבה לרתיחה בינונית, ממשיכים לבשל כ-15 דקות או עד שנוצר רוטב סמיך.

      הבמיה והשום שבושלו במים

      מסננים את הבמיה ושיני השום מן המים, ומעבירים לרוטב העגבניות המבעבע, מוסיפים לתבשיל כוס אחת ממי בישול הבמיה, מחזירים לרתיחה, ממשיכים לבשל עוד כ-10 דקות, תוך ערבוב בכף עץ, נזהרים לא לפגוע בשלמותן של הבמיות. הסמיך הרוטב, מבשלים עוד 2 דקות ודי.

      הרכבת המנה:

      12 שרימפסים נקיים, קלופים

      מוסיפים את השרימפס לתבשיל הבמיה והעגבניות, מערבבים. הרוטב מתחיל שוב לבעבע, מבשלים עוד 2 דקות מעל להבה בינונית, השרימפס נצבע בוורוד, בשרו מבושל ופריך, מכבים.

      6 ביצים קשות, רצוי חמימות
      טחינה
      פלפלים חריפים ירוקים כתושים עם שום ומעט שמן זית

      מחלקים את התבשיל בין 6 קעריות, 2 שרימפס למנה. מעטרים במעט טחינה. פורסים במהירות כל אחת מ-6 הביצים לטבעות דקיקות. מניחים ביצה בכל קערה. מטפטפים מעל הכל את רוטב הפלפלים החריפים. חלה טרייה, מנגבים כשהכל לוהט

      במיה בשמן זית וזרעי עגבניות

      אם בא לכם במיה, אבל לא בא לכם סביח:

      הבמיה ושיני שום שבושלו במים
      3 עגבניות תמר אדומות
      שמן זית
      1/2 לימון טרי
      1 פלפל ירוק חריף, קצוץ דק
      מלח ים

      מסננים מן הבמיה ושיני השום את המים ומחלקים בין 6 צלחות קטנות. חוצים את העגבניות לאורכן ובעזרת כף מוציאים את הזרעים ומניחים בין תרמילי הבמיה ושיני השום. ממליחים, סוחטים כמה טיפות מן הלימון, מפזרים פלפל ירוק קצוץ ומזליפים מעט שמן זית. נסו את זה ליד דג מן הים, וגם ליד שניצל.