פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כמו בסרט

      כדורי הרגעה וטארט אפרסקים של אייל שני הם תפריט מושלם לפסטיבל קולנוע בשדרות

      בעלות השחר של יום רביעי עמדתי בפני מבחן אישיות.

      ערב קודם הבטחתי לחברה לנסוע איתה לפסטיבל דרום בשדרות. את כל הלילה הקדשתי למה אומר לה (וירוס בטן תוקפני, הקטנה חולה), כשלמעשה הפכתי אותה לאחראית על המצפון שלי, והזנחתי לגמרי את השאלה היותר קשה: מה אומר לעצמי, אם אשאר בבית שבמדינת תל אביב, פשוט כי אני פוחדת שייפול עלי קסאם.

      המרכזית ששמעה אותי מתארגנת לנסיעה, היתה עסוקה בהכנות לטיול שלה, השנתי. היא שמטה את קרם ההגנה וסנדלי השורש וניגשה אלי בהתרגשות לחיבוק של פרידה.

      - אמא, בבקשה אל תעשי לי את זה.

      - את מה?

      - אל תיסעי לשדרות.

      - בחייך, את השתגעת לגמרי, גרים שם אנשים כל הזמן עם ילדים ותינוקות וזקנים, ואני לא יכולה להיות שם שלוש שעות? זה לא ייתכן. זה פשוט מטורף.

      - ואם ייפול עלייך טיל?

      - לא נראה לי שזה הסיפור שלי. וחוץ מזה עדיין הרבה יותר מסוכן לעלות על הכביש מאשר להיות בשדרות.

      היא הסתכלה עלי בחרדה גוברת. כשלקחתי אותה על קצה הזמן לנקודת המפגש בשבע בבוקר, נזכרנו שאין לה מספיק מים לטיול בחצבני ומדרג'ה, ועצרנו בקיוסק בשדרות ירושלים. מרוב לחץ, היא חזרה למכונית עם שני בקבוקי ליטר וחצי של סודה משפחתית.

      ברגע זה החלטתי להגיד לה, בכל מקרה, שאני לא נוסעת לשדרות.

      - אני לא נוסעת, אמרתי, עוד רואה את הים הכחול במראה האחורית.

      - את לא נוסעת לשדרות?

      - לא, החלטתי שלא, שזה בסדר מצדי לפחד שייפול עלי טיל, זה לא חרדה, זה פחד בריא, ואני לא נוסעת.

      נשמתי לרווחה, והתחלתי לחשוב שאולי באמת לא אסע, וזהו. ממילא לא ישנתי כל הלילה. ומה זה יעזור לי, או לשדרות, שאני אבוא לשם עם עיניים של פצמ"ר לפני שיגור.

      - לדעתי את לא צודקת, אמרה המרכזית בלי לאותת, ועיני השקד שלה מרצדות על פני המקררים והכיורים, בעיירת הנירוסטה של תחילת שוק הפשפשים, בואך בית הספר הפתוח הדמוקרטי, הערבי-יהודי. אנשים חיים שם, וזה לא יפה לא לבקר אותם, רק בגלל שנופלים עליהם טילים.

      - אוקיי, את צודקת לגמרי.

      ארבע מחברותי, תל-אביביות, נוסעות פעם או פעמיים בשבוע ללמד במכללת ספיר, בכניסה לשדרות, כמה מורך לב יכול להיות בי?

      היישר ללב עזה

      התקלחתי במים רותחים ואז בקרים, סך הכל שלוש דקות, בזבוז של כנרת. לקחתי את הקטנה לגן בהבעה דרמטית, חזרתי הביתה ולקחתי קלונקס 0.5 מ"ג, אחד נוסף נתתי לחברה שלי, שהיתה חיוורת למדי, ויחד נכנסנו למכונית של המפיקה, שפחד הוא הדבר האחרון שיש באמתחתה. ויצאנו לדרך.

      אחרי ארבעים דקות יכולתי לנחות בשקט גם בלב עזה, שעה שצה"ל מחזיר אש לטילים שיורים משם. וטוב שנקטתי מראש אמצעי זהירות, כי אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו הייתי באה רק על קפה ווינסטון לייט, כשכל עשרה צעדים יש שלט עם חץ המורה על "מרחב מוגן". אפילו אבירמה גולן לא היתה מצליחה להרגיע אותי.

      ההקרנה של הסרט שבאנו לראות היתה באחת-עשרה בבוקר, חום אימים ואוהלים קסומים עם פופים וכריות במתחם הדשא, בירה קרה, קפה וסנדוויצ'ים ולהקות סטודנטים לקולנוע עם עיניים שעוד יכולות לשנות את העולם. ביניהם זרועים אוכלוסיית גיל הזהב, מורים בכירים וניצולים מכל מיני סוגים.

      האולם היה רבע מלא, ולפני שהתחילו בצפייה אמר המנחה, "הרוב כבר מכירים את זה כאן, אבל במקרה של הישמע 'צבע אדום', פשוט להישאר במקום, כי התקרה באולם ממוגנת".

      בהשפעה הנפלאה של כדור ההרגעה, גם זו נשמעה לי הודעה משמחת. אחרי הכל במסדרון הבית שלי נולדה לאחרונה דיונת חול זהוב, שפעם בנו ממנו את הבתים הראשונים של תל אביב. כששאלתי את בעל הבית בזהירות רבה אם זה נראה לו בסדר, הוא אמר בביטחון מוחלט, שעל הבית הזה אפשר להקים מחר בבוקר מגדל, בלי לחזק אותו.

      לא רציתי שהשיחה תידרדר, כי למצוא היום אוהל חדש, במחיר שנוכל לעמוד בו אנחנו, ושלוש המשפחות בדירות השכורות בבניין, לא כולל השותפים המגניבים מקומה שנייה, תהיה גזירה של עזיבת האזור הזה, שהולך ומתמלא בתיירים צרפתים ועשירים אחרים.

      בדרך להביא את המרכזית בחזרה מהטיול השנתי אני עומדת בסבלנות בפקק של שבוע הספר, את אבן גבירול חוצה הפגנה מרוצפת דגלי ישראל שעליהם כתוב, "מדינת תל אביב". בבית מחכה לי הטבח עם שיפוד קלמארי ועוגת אפרסקים. תלולית החול במסדרון גבהה עוד קצת, ואני חושבת לעצמי בכל זאת "אלי אלי", כך גם קוראים לבעל הבית שלנו, "שלא ייגמר לעולם, החול והים".

      טארט אפרסקים בשקדים

      בצק השקדים עוטף את האפרסקים הצלויים, שמכתימים בוורד הלחיים שלהם את כיפת הטארט.

      הבצק

      290 גרם חמאה בטמפרטורת החדר
      150 גרם סוכר
      100 גרם שקדים לבנים טחונים
      1/2 כפית מלח
      גרידה ירוקה מ-1/2 לימון טרי
      2 ביצים (רצוי אורגניות), בטמפרטורת החדר, טרופות קלות
      1/2 ק"ג קמח (רצוי מס' 1 של שטיבל)

      מיקסר, וו לישה, מניחים את החמאה בקערת המיקסר. מעבדים במהירות נמוכה, עד שהחמאה נעשית חלקה ואוורירית. מוסיפים את הסוכר, השקדים הטחונים, גרידת הלימון, המלח והביצים, ומעבדים במהירות נמוכה, עד שכל החומרים מתאחדים. התערובת תיראה גרגרית, מפורקת. מצוין.

      מוסיפים את הקמח, בשלוש פעמים, מהירות נמוכה, וברגע שרק נראה שהכל התחבר לבצק, עוצרים. מחלצים את הבצק מהקערה, מאחדים אותו לכדור כנגד משטח העבודה, במינימום הפעולות הנדרשות לכך.

      מחלקים ל-3 כדורים: כל כדור יספיק לטארט בקוטר 26 ס"מ, עוטפים כל כדור בניילון נצמד, 4 שעות במקרר. מרגע זה, הבצק יישמר היטב במקפיא עד 3 שבועות.

      חלפו 4 שעות, מחממים את התנור לטמפרטורה של 180 מעלות, רשת במרכז התנור. מקמחים את משטח העבודה, ובעזרת מערוך מרדדים את כדור הבצק לעיגול בקוטר כ-28 ס"מ ובעובי 3-4 מ"מ. משמנים במעט חמאה תבנית טארט ומפדרים בקמח.

      מניחים את הבצק בתבנית, ומהדקים לדפנות. בעזרת סכין יוצרים חתכים קטנים בבצק כדי שלא יתנפח בשעת האפייה.

      מניחים על הבצק ריבוע נייר אפייה ועליו שכבה של שעועית יבשה או חומוס יבש (כמשקולת) ואופים עד ששולי הבצק מזהיבים. מחלצים מן התנור, מניחים להתקרר כ-10 דקות, ומסלקים את נייר האפייה עם הקטניות.

      מילוי שקדים

      מעין מרציפן נוזלי שהופך לקרם זהוב בשעת האפייה.

      1 כוס שקדים טחונים
      60 גרם חמאה בטמפרטורת החדר
      75 גרם סוכר
      1 ביצה אורגנית + 1 חלבון

      מעבד מזון. מעבדים את החמאה והסוכר לתערובת חלקה. מוסיפים את השקדים, מעבדים עוד כ-5 שניות. מוסיפים את הביצים, ומעבדים שוב לתערובת חלקה.

      הרכבה ואפייה

      5-6 אפרסקים לבנים קטנים, קלופים מגולענים וחצויים לשניים (הם מתקלפים בקלות אחרי חליטה מהירה במים רותחים) ואפשר גם משמשים חצויים (לא קלופים), תאנים חצויות, דובדבנים מגולענים. בקיצור, כל מה שטרי וטוב

      מחממים את התנור לטמפרטורה של 180 מעלות. יוצקים את תערובת השקדים לקלתית הבצק, משבצים באפרסקים ובמרווחים נדיבים ומכניסים לתנור. אופים עד להזהבה, כ-30 דקות לערך. מגישים חמים או קר, עם גלידה או בלי. כדאי עם קרם פרש (ראו מתכון משבוע שעבר).

      שיפודי מרווה וקלמארי

      ל-2 מנות ראשונות

      קלמארי אוצר בבשרו את המליחות המתקתקה של הים. מרווה אוספת לתוכה את טעמי השמש היוקדת. ביחד הם עושים את הקיץ. לשומרי הכשרות, הטכניקה של עטיפת גבעולי מרווה בקלמארי וצלייתם בתנור מתאימה גם לחזה עוף. את רוטב היוגורט אפשר להחליף בטחינה.

      1 גבעול מרווה (רצוי מרוות סלעים)
      2 קלמארי
      מלח ים
      שמן זית

      מבקשים ממוכר הדגים שינקה את הקלמארי ויפריד בין הגוף הגלילי הלבן לרגליים הוורודות. בבית, בעזרת סכין חדה פותחים את גליל הקלמארי לאורכו לדף, ובצדו הפנימי חורצים חריצים לא עמוקים, עד לאמצע עוביו, שתי וערב.

      מניחים את ענף המרווה על משטח עבודה ומגלגלים סביבו את דפי הקלמארי. מהדקים וקושרים בעזרת רגלי הקלמארי, המשמשות כ"חבלי קשירה" (אם מכינים עם חזה עוף, משתמשים בחוט מטבח).

      מחממים את התנור ל-200 מעלות, ומשמנים תבנית אפייה בשמן זית.

      מושחים את הקלמארי בשמן זית, מפזרים מעט מלח ים, מניחים בתבנית ומכניסים לתנור. צולים עד שהקלמארי מזהיב והמרווה מעשנת מעט.

      1 גביע יוגורט (רצוי "יוגורמה")

      מערבבים את היוגורט בגביע בעזרת כף ואז מוזגים מעט ממנו לקערית, ליצירת שלולית קטנה.

      1 כף דבש
      עסיס מ-1/2 אפרסק (סוחטים כמו לימון באגרוף קפוץ בחוזקה)
      1 פלפל שאטה יבש קצוץ דק

      בקערית קטנה מערבבים את כל החומרים עד שהם מתמזגים.

      בעזרת כף מטפטפים מנוזל הדבש על היוגורט. ומעל מניחים את גבעול המרווה המעשן העטוף בקלמארי צרובים. מזליפים מעט שמן זית ומגישים. צלחת אחת, שני מזלגות.