לב אדום

נדמה כי בחודשים האחרונים, כל העצים שמסביבי נמלאו בפרי הדובדבן. עונת הדובדבנים ממש ניכרת בשטח, ופתאום נראה כי כל עץ עירום מתגנדר לפתע בשרוולי הפרי. נסעתי השבוע מפארמה אל ורונה ברכבת לשדה התעופה, ומהחלון, זרועות שריריות של ענפי דובדבן, אדום ולבן, רכנו לכיוון פסי הרכבת, כאילו בקשו לומר רק תגישי יד וקטפי. גם אצלנו ברמת הגולן נראה כאילו כל העץ, פורח לפתע לפרי הנהדר הזה. החל מחודש מאי מתחילת עונת הקטיף בה נחילי תיירים ומטיילים, משפחות וחובבי חדוות קטיף, מגיעים לבוסתנים השונים, כדי לנגוס בפרי ישר מעץ. ראוי לציין כי בשנים האחרונות גם פולשות התארגנויות עצמאיות של מחתרת הקטיפה העירונית גם בכפרים הדרוזים.

אופק הדובדבנים שניבט אליי דרך חלון הרכבת הזכיר לי סיפור אהבה ישן, שהגיע לשיאו בלב מטע אדום כזה. ביוני של שנה כלשהי באחד המקומות היפים ביותר בארץ. הגענו, אני והוא, למה שנדמה כיער עצי דובדבן ובאמצעו בקתה – ואלו ישבו על לועו של הר געש בדימוס.

כל הנקודות האדמדמות האלו מסביבנו קצת שיגעו אותנו, והפכו את הימים האלו לזמן שנעצר, שאותו לא יכולנו – וגם לא תמיד רצינו – לשחזר, אחרי כן. כמו שישנם דובדבנים חמוצים ודובדבנים מתוקים, כמו שישנם כאלו כהים יותר, בצבע סגול בוער כמעט, לעתים שחור, ואחרים הפכפכים יותר, צהבהבים וורודים, כך גם סוף השבוע הארוך שלנו שם נוקד ברגעים טובים יותר, מלאי עסיס ומתוקים – וכאלו חמוצים קצת, אבל בריאים למערכת העיכול של מערכת היחסים.

הדובדבנים החמוצים, אגב, פופולאריים מאוד באירופה, שם משתמשים בהם בעיקר למטרות שימור, אפיה ובישול ולהכנת משקה הקירש המפורסם. המתוקים – שנקראים גודגדנים, משחק אסוציאציות עם התאווה שהם מעוררים – טובים יותר לעוגות ולפאי, ולאכילה עירומים ללא טיפול. המטע בו ישבנו היה של זן מתוק, "בורלה" אולי, עשיר בצבע וגדול יחסית, המקדים להבשיל מכולם. בישראל, האמת תיאמר, מגדלים מעט זנים של דובדבנים חמוצים, ורוב רובם של המטעים מוקדשים לגודגדן המתוק על זניו השונים. אין זה אומר שיש הבדל בצבעים – להפך, הדובדבן החמוץ דומה בגוונו האדום לכמה מהזנים המתוקים, אך האחרונים יהיו ברובם כהים יותר.

את הדובדבנים החמוצים קוטפים במחי יד – בפעם אחת. אל הגודגדנים צריך לגשת בזהירות, פעם פעם, לקטוף בכל פעם קצת ולחכות, שכן הרגעים המתוקים בחיים מבשילים לאט. אנחנו גמענו את כל דקות האושר שלנו בבת אחת, בלי להמתין. זה היה משכר: בין הטבילה בג'קוזי לעלעול בספר, אני ובן זוגי דאז טיילנו בין העצים, קטפנו, וזללנו או ליתר דיוק האבסנו עצמנו (וברשות כמובן) עד שבטננו התפוצצה (למחרת, הכאב שכך וחזרנו לקטוף ולאכול כאילו לא היה דבר. כשהעליתי את הסיפור כאנקדוטה בשיחה עם דיאטנית למדתי כי ישנה תורה שלמה לניקוי המעיים והדם באמצעות אכילת 1 ק"ג דובדבנים ביום, ושהם משמשים כמשככי כאבים, ומכילים רכיבים אנטי-דלקתיים ונוגדי סרטן).

היום הראשון עבר בעצלתיים, פרקדן על המיטה או מטופפים בין העצים, משתטחים מדי פעם על האדמה הדביקה כדי לבחון מקרוב שורשים (...). הגיע יום המחר, ואיתו צהריים מאוחרים, ואליהם זלגה שיחה: עליו, ועלי, ויחסינו לאן, והאם כל החיים הם דובדבנים. סיפרתי לו אז, שלפני שהגענו עד הלום עשיתי עבודת מחקר קטנה וגיליתי שהדובדבן הוא אחד מהפירות המבויתים העתיקים ביותר: ועוד בתקופת יוון ההלניסטית אפשר למצוא אזכורים לפרי (בכתבי תיאוקרטוס, אז לא זכרתי). דיווחתי, כי ישנן תיאוריות שמקור שמו של הדובדבן בלעז בא ממילה שמשמעותה "עבור הציפורים", משום שאלו חובבות את הפרי וגם מסייעות להפצתו במרחבי תבל.

הוא הקשיב לי בתשומת לב, ואחר כך גדע את האידיליה ההיסטורית ברציונליות שלא התאימה למהלך הרומנטי שתכננתי. שנינו, בעצם, היינו אז יותר "עבור הציפורים", נישאים ברוח, ופחות מבוייתים, כמו הדובדבן. למעשה, הבקתה הזו הייתה אחד הבתים האחרונים בהם שהינו יחד בשלווה. כמו פריחת הדובדבן היפנית, לה מחכים שנה שלמה (ה"סאקורה"), כך גם האהבה האדומה שלנו הייתה קצרה מאוד. ביפן הפריחה נמשכת בסך הכל עשרה ימים ומפיצה ריח משכר שנישא למרחקים. החיים איתו זה נמשכו זמן ארוך מעט יותר, אבל גם הם באו לקיצם במהרה.