"שלום, אני נוסעת", תודה אבל זה בסדר, אין צורך ללוות אותי הלאה אמת היא כי אין לי אשליות מיוחדות בקשר ללונדון", טוב נו אולי רק אשליה אחת קטנה ובכל זאת, לא אחת ששווה לדון בה יותר מידיי, נכון שהיא חיכתה לי ובכל זאת , אוטוטו אני חוזרת למציאות שלי בחזרה, ושם חוזרת האשליה למהותה העיקרית, דבר שהוא רחוק מהמציאות.
זו הייתה חופשה קצת שונה מהחופשות הרגילות, בטח שלא דומה לבטן גב שתכננתי מלכתחילה לעשות בסיני, בעיקר כי לא ממש מומלץ להסתובב בלונדון עם בגד ים, אז מה במקום ים? קפה ב"סטארבקס" ברחוב אוקספורד. סידרו לי כמה ימים נדירים של שמש מלטפת בשבוע של אוקטובר אירופאי, כל בוקר מצאתי את עצמי יושבת ב"סטארבקס" אחר, שותה את הקפה עם הקוראסון שלי ומתבוננת בעוברים ושבים, ניסיתי לספוג קצת מההוואי הלונדוני, מהחיים הלונדוניים.
זה בעצם מה שהיה מיוחד בחופשה הזו - בלי מוזיאונים, בלי ביקורים בארמונות מלכותיים, כן יצא לי להביט בשומרים רכובים על סוסים באחת הפינות בעיר וכן התפעלתי מכמות הצואה שמסוגל לייצר סוס אחד תוך עמידה של שעות לא מבוטלות במקום אחד מבלי לזוז, בכל זאת השתדלתי לא ליצור לי את המירוץ הרגיל של להספיק לראות הכל לפני שיגמר הזמן, עשיתי את זה כבר אז מותר לי, פשוט לחיות את לונדון כמיטב יכולתי וזה מה שהיה.
באחד הימים פגשתי לקפה בחור שהכרתי לפני בערך 13 שנה, היה אז בנינו רומן קצרצר ומשם התפצלו דרכינו, אני לדרכי והוא פשוט העביר את מחלפותיו ללונדון הרחוקה, היום כשאני עדיין אותה גברת והוא כבר אוחז במבטא בריטי רהוט, זה מרגיש קצת אחרת, בכל זאת עברו כמה שנים.
"היטיבו עימך השנים, לא הצליח לו לזמן להרוס לך ולו במעט את מראה הנעורים" הוא אומר, "כן, אני מניחה שהרבה ספורט, אפס לידות ושמירה על שלווה נפשית עושים את העבודה" אני משיבה, "גם עליך לא רואים את השנים, אבל לך זה קל יותר, אתה גבר, לכם השנים תמיד עושות טוב" , השיחה נמשכה בהעלאת זכרונות, המיטב שאפשר היה לדלות מהזיכרון אחרי שנים, אין מקום לחיוכים מבויישים, אין מקום להפתעות, זה לא חדש ולא ישן, זה מה שזה, שני אנשים בלונדון, בחור ובחורה, כל אחד עם כוס הקפה שלו, אחת עם קפה ישראלי, אחד עם לונדוני וסיפור אחד ישן.
המשכנו את היום יחד, טיילנו באחד הפארקים הירוקים ביותר שיש ללונדון, מקום מופלא בשם KEW GARDEN, פסענו זה לצד זו מתבוננים בנוף הקסום ומחליפים חוויות של 13 שנה, בתומו של הטיול נפרדו דרכינו, הוא חזר לחייו הלונדוניים ואני המשכתי עם התוכנית המקורית, לחיות את לונדון לשבוע ולחזור למציאות המקורית שלי בארץ. זה היה מפגש עם הרבה רגשות מעורבים, זיכרונות עבר מהולים במציאות עכשווית, מאד נעים ונוח וגם קצת מאופק, כאילו הפעם האחרונה בה התראינו הייתה בכלל לפני חודשיים, זה אף פעם לא היה יותר מזה וזה כנראה גם לא יהיה.
ניסיתי לחשוב למה מצאתי את עצמי חוזרת כשדמעות מאיימות לפרוץ מעיניי ולא הצלחתי למצוא את הסיבה , הנחתי שזו העובדה כי אף פעם לא אהבתי פרידות וזו הייתה מן סוג שונה של פרידה, כמו סגירת מעגל ישן. לונדון לא הייתה לי אפורה, ההיפך הוא הנכון, היא היתה מאד צבעונית בשבילי, העלים צבעוניים על העצים בבוא הסתיו ללונדון, וזה נותן תחושה נעימה של התחלות ושל סופים, סופה של החופשה ותחילתו של הסתיו, גם אצלינו בארץ הוא מתחיל לסמן דרכו ואני אומרת, בלונדון יש מוזיקה טובה, בלונדון האנשים אכן אדיבים, קצת קריר שם כן אבל עדיין, זו לונדון.
"שלום, אני נוסעת" אני אומרת, "לא לא באמת זה בסדר, אין צורך ללוות אותי הלאה, אני באמת בסדר, למה אני בוכה אתה שואל? זה לא בגלל הרוח שנכנסה לתוך עיניי, אני באמת בסדר, אין פה רוח אתה אומר? אל תהיה קטנוני אוקיי? ". אני חוזרת הביתה, אני יודעת את הדרך, אין צורך ללוות אותי, מחכים לי שם , אין לי אשליות, מחכים לי שם באמת, זה לא לונדון, נעים שם קצת יותר ומה שבטוח הוא ששם אני לא אהיה לבד.