פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      היה שלום אחד העם

      מירי חנוך ואייל שני נפרדים מהבית הכי יפה שאי פעם יגורו בו, עם קצת נחמה מתירס חם

      אלפרד צריך ללכת. כך הוחלט בהחלטה משפחתית עצובה ודמוקרטית. איילת היפה גילתה שוב את טוב לבה והציעה באבירות שיש רק לנשים מסוגה לאסוף אותו לחיקה, ביתה וחצרה. הטיעון שלה היה שמכיוון שיש לה ארבעה ילדים ושלושה חתולים שהסכינו לחיות בשלום יחד ממילא, אז רק אלפרד חסר לה, ולמה שהוא לא יבוא? באמת שסיפרנו לה הכל, על השריטות, ההשחזות, המארבים לילדים קטנים, הפרעות האכילה (בעיקר הוא אוהב קורנפלקס בחלב וחומוס). לא חסכנו ולא מסרנו חתול בשק (יש לו אובססיה עם נעצים והוא אוכל שעם), ובכל זאת היא הסכימה.

      ליד הדלת ערמתי את חפציו. כדורי המשחק שלו, ארגז החול, כלי האוכל המצוירים ובראשם מיטת הכרית הכחולה שלו, שחברה של הבכורה קנתה כמתנה לגורה הקטנה של החברה. כי אם להזכיר רגע נשכחות, את הגורה אמילי הבאתי במקור ליומולדת 16 של הבכורה ממצפה רמון, מי יכול היה לנבא אז שמזה יתפתח כל הקיצי-קיצי-אלפרד הזה (עשרה קילוגרמים החיה).

      גשם של ברכה ירד על המאהל בשבת הזאת, האחרונה. ובדיוק כמו שקורה בפרידה ממישהו אהוב, קרוב ויקר, כל אוהביו ומספידיו בטוחים שאם יורד עכשיו גשם, סימן שגם השמים בוכים. ברגעים כאלה אפילו החול של החתול הופך רגע לקודש, ובכל מבט אחרון רואים בעיניים את המבט האחרון. אני יושבת בפעם האחרונה במרפסת של הצבים באחד העם, מוקפת בצמחים ובסלעים ובגדר הנצרים, זו כנראה באמת הפעם האחרונה שבה אני מחבקת במבט את הפינה הקטנה הזאת, שהיתה לי עונג תמידי, לפחות שמינית מזה שמושג בשהייה בחצי האי סיני.

      שוב ושוב אני יורדת לרחוב ועורכת תערוכות משונות של נעליים שכבר לא ננעל, מעילים שקצרים על כולם, סירים שנשרפו לגמרי, כוסות שכבר לא נשתה בהם תה אף פעם. הרגע הראשון שבו אני פורשת את חפצי האינטימיים ברחוב הוא זר ומשונה. אני מרגישה את ריימונד קארבר מדליק סיגריה ורושם לעצמו משהו, מאחורי גבי.

      כאן היה ביתי

      רגע לפני הפעם האחרונה שאני עולה הביתה, יושבת על הגדר הקרה של מזא"ה, אני יודעת מה היה עד כאן. כאן היה ביתי, אל מול הקפה השכונתי הזה שגדל יחד איתנו שלא לומר גדלנו יחד איתו, ושמצליח להישאר אינטימי ואנושי גם כשמחנים בו-זמנית ארבע עגלות מאוכלסות בתינוקות, שהלוואי, אמן, רק ימשיכו לישון עד סוף הקפה הזה.

      שלום גם לגינזבורג, אשר, ובית הקפה שעל שמו, שעבר מתיחת מסדרון מאז שהיכרנו. אז הוא היה נסיך עולה בעיר שכל עולמו מסדרון אחד ארוך ומסתורי עם הקרואסונים-חמאה-ריבה-הפוך מהכי נפלאים בעיר, בחברת יושבי לפטופ חביבי סבר, אנשי השכונה וערימת עיתונים.

      אור צהוב בוקע מהחלונות הצרפתיים שלנו ומאיר את שולי הבניין האקלקטי, האור מתרחק ומתקרב כמו מצלמה במוד אוטומטי, שברגע מסוים מזהה שינוי ניכר ומפסיקה לצלם, מאלצת את האוחז בה לכוון ידנית את הפוקוס, מחדש, בעיניו. אני מסתובבת בין המרפסות הרטובות ונפרדת סדק-סדק מהכתלים, שעליהם סימנו בעיפרון בכמה גבהה כל ילדה מהילדות בשבע השנים הטובות האלו. מבט אחרון בצמחים האמיצים, אלה שגדלו פרא במשקופים ובמרזבים. הגשם משקה אותם ורק אלוהים יודע כמה זה במקום, וכמה קשה היה לנו לראות אותם מתים בצמא, בלי יכולת חוקית להגניב להם כוס מים מ-1 בנובמבר.

      אני נותנת מבט מלמעלה על הנדנדות שבנינו בחצר, שניכשנו כחלוצים במו ידינו עם השכנים הנפלאים, שהיו לנו כלהקת אחים ואחיות מפרגנת. הדשא ששתלנו מת אחרי קיץ וחורף אחד, אבל הרעות שלנו, כמו המנגינה של קטע הרחוב הזה, לעולם נשארת. הבית הזה שאנחנו משאירים מאחור הוא הבית הכי יפה שנגור בו, כנראה, למעט אם ייצא לנו להעביר איזה זמן צרפתי לא ידוע בפריס, לונדון, רומא או אפילו ניו יורק, שיהיה.

      למחרת בבוקר נוסעים לאיילת, להביא את אלפרד לאימוץ. אני מסתכלת עליו לפני היציאה, ולא יכולה להפסיק לבכות. אני יודעת שזה טיפשי, שהוא חתול, נמר, שיהיה לו רק טוב להשחיז ציפורניים על איזה עץ שבא לו, ואיילת תטפל בו לא פחות טוב ממני, אולי עם מעט יותר איזון, שקט וגבולות טבעיים, והוא בטח יאהב את צרופה, המושב שהקימו בשנות החמישים עולים מפרס, לשם עקרה איילת ממצפה רמון ובשנה האחרונה הפך ממילא לביתנו השני, בין הכרמל לים.

      נכון, לאלפרד יהיה קצת שוק בהתחלה, אבל הוא יתרגל. אנחנו נכנסים למכונית ולא מדברים כל הדרך. הגשם מפסיק, כבר כמעט חושך כשאנחנו נכנסים בשדרת העצים הרטובה של צרופה. איילת מחכה עם עוגה וקפה, ורק כשאנחנו ממש בדלת, מבינים כולנו יחד ששכחנו להביא את אלפרד. פשוט ביצענו הדחקה קולקטיווית מושלמת. וכך, סוף טוב הכל טוב או לא הכל אבל אלפרד, שתואם שתיים ויותר מההגדרות לסכיזופרניה בוויקיפדיה, נשאר איתנו, נכון לעכשיו. נכון, יש לו צרכים מיוחדים, מצד שני, למי אין?

      קראב צ'אודר

      עמוק, מלא ונותן כל הוא החלב. ביום שבו גירשה אותנו האשה ממנו, הוא הפך לקוד המרכזי שממנו בנויים הגעגועים וגם התסכול. ההתדפקות על חלב פרות וגבינות עזים לא תחזיר אותו אלינו; הוא איננו שם, הוא נותר טמון וספוג בה, באשה, הרבה בנשמתה, מעט בבשרה, כולו שלה.

      לעתים מהבהב החלב באוכל: ביין משובח שעבר תסיסה מלוקטית, בבירה גינס, למרות צבעה השחור, בצוואר הטלה שנצלה שש שעות בציר ירקות שורש עד שבשרו נהפך לסוכרייה המתבוססת בעננת חלב זהובה. חלב גם נמצא בשבריר השנייה האלוהית שבה רוטב מצטמצם והופך לאמולסיה מדויקת, אבל יותר מכולם, יש משהו במיץ הצהבהב הניגר מתחתית המסננת שבתוכה תירס שנטחן שמזכיר לנו את אותו החלב הראשון, הצהוב, הסמיך והמתוק שממנו התחילו הגעגועים בחיים.

      במקור, צ'אודר (בצרפתית, "סיר חם") הוא כל מרק שהועשר בשומן מומלח מגבו של החזיר ואז עובה בקמח ובחלב או ברוטב עגבניות. בגרסה האמריקאית התווסף תירס, והמרק הפך לקורן צ'אודר - מרק שעובה בתירס. כאן, יצורפו לו גם סרטנים.

      6 קלחי תירס שלמים

      קוטמים את קלחי התירס באזור התפרחת, איפה ששיני התירס זעירות וריקות. מעמידים את הקלח על ראשו הקטום ובעזרת סכין חדה שמתחילה את חיתוכה האנכי מבסיס הקלח העליון וממשיכה לכל אורכו מגלפים את השיניים מן הקלח. שומרים את השיניים בקערה, ואת הקלחים המגולחים שנושאים טעם עמוק של תירס חותכים לרוחב ל-3 מקטעים שאותם נוסיף בהמשך לציר הבסיסי.

      ציר המרק

      4 כפות שמן זית
      2 בצלים יבשים, קלופים, קצוצים גס
      2 כרישות, הלבן שבלבן פרוס לטבעות
      3 גזרים קלופים, פרוסים לטבעות
      2 שורשי פטרוזיליה קלופים, פרוסים לטבעות
      1 פלפל ירוק חריף, פרוס לטבעות
      6 שיני שום, קצוצות גס
      2 עלי מרוות בר
      חצי עלה דפנה

      סיר פלדה כבד, בקוטר 28-30 ס"מ. מוזגים את השמן, מוסיפים את כל החומרים פרט למים ומציתים להבה בינונית-גבוהה. מאדים תוך ערבוב עד שהבצלים והכרישות נעשים שקופים, 7-8 דקות.

      1 בקבוק מים מינרליים
      קלחי התירס
      מלח ים
      20 גרגרי פלפל שחור שלמים

      מוסיפים את המים, את הקלחים, את המלח והפלפל, מביאים לרתיחה, ממתנים ללהבה בינונית ומבשלים ללא מכסה 20-25 דקות. מסננים את המים מהמוצקים שבהם אין יותר צורך.

      אידוי הסרטנים

      הסרטנים הם בסיס הטעם הסוער של המרק. התירס שיבוא בהמשך יתווסף למתיקותם הטבעית ויעניק למרק את מרקמו הסמיך ואת צבעו הצהוב-בהיר. החלב שיצטרף בסוף יחליק את כל הטעמים הפתוחים ויעמיק את טעמיו החלביים של התירס.

      עוצמת החום הראשונית של הסיר משמשת כגורם מכריע בטעמו של המרק: אם נלהיט את הסיר בעוצמה רבה ואז נוסיף את השמן, נמתין שיתלהט אף הוא עד עשן - טעמו של המרק יהיה מעושן ומתיקותם של הסרטנים בו תהיה עזה, ימית וחריפה.

      אם רק נחמם מאוד את הסיר ואת השמן ואז נוסיף את הסרטנים - טעמו של המרק יהיה עגול, חלבי מאוד וטעמי הים יתמעטו.

      9 סרטנים כחולים טריים מאוד
      4 כפות שמן זית

      מבקשים ממוכר הדגים שיסיר את שריוני הסרטנים וינקה את אברי העיכול המצויים תחתיהם. בבית, אוחזים בשתי ידיים את גוף הסרטן ושוברים אותו בדיוק לחצי. קערה קטנה, בעזרת שתי אצבעות שלוחצות מלמעלה ומלמטה על חצי גוף הסרטן, "סוחטים" את בשרו לקערה. חוזרים על הפעולה עם שאר חצאי הסרטנים. עוטפים את קערת בשר הסרטנים בניילון נצמד ומכניסים למקרר. בשלב זה אנו זקוקים לחצאי הסרטנים הריקים אותם נאדה בשמן. מלהיטים סיר פלדה כבד מעל להבה גדולה וגבוהה למשך 3-7 דקות, תלוי במידת העישון שאנחנו רוצים להעניק למרק.

      מוסיפים את שמן הזית, ממתינים שיתלהט ואז זורקים באחת את שריוני הסרטנים. צליל נפלא של מפגש פתאומי בין סרטן קריר לפלדה לוהטת נשמע באוויר, ריח סרטנים אגוזיים מתפשט בחדר. בעזרת כף עץ ארוכה מערבבים את הסרטנים בשמן, 4 דקות.

      ציר הירקות
      קלחי התירס

      מוסיפים לסיר הרוחש, מביאים לרתיחה, ממתנים ללהבה בינונית, מבשלים ללא מכסה כ-25 דקות. תם הזמן, מסננים את הנוזלים מן המוצקים שאין בהם עוד ערך. עכשיו יש בידינו ציר סרטנים בירקות שורש.

      התירס

      ציר הסרטנים והירקות
      שיני התירס

      מחזירים את ציר הסרטנים וירקות השורש לסיר הבישול, מוסיפים את שיני התירס, מביאים לרתיחה, להבה בינונית, מבשלים כ-30 דקות. מסננים את הציר משיני התירס. מניחים בבלנדר או במעבד מזון מהיר שליש משיני התירס המבושלות, מוסיפים שליש מן הנוזל וטוחנים במהירות גבוהה עד למרקם חלק, חוזרים עוד פעמיים על הפעולה, כל פעם עם שליש מן הכמות.

      סינון אחרון -
      המרק הטחון
      גביע שמנת מתוקה
      גרידה מרבע קליפת לימון ירוק
      גרידה מרבע קליפת תפוז
      1 פלפל שאטה יבש, קצוץ דק

      יוצקים את המרק לסיר הבישול ומוסיפים את שאר החומרים. מביאים לסף רתיחה, על להבה בינונית. כמעט רתח - מכבים את האש. רתיחה מלאה עלולה להביא לפירוק המרקם החלבי של המרק. נוטלים מסננת בעלת חרירים דקיקים, ומסננים לסיר אחרון. מביאים את המרק לסף רתיחה ואז מחלקים לקעריות.

      שנייה אחרונה -

      בשר הסרטנים החי
      70 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות

      מלהיטים מחבת ברזל גדולה ועבה. מניחים את קוביות החמאה ובעזרת כף עץ מסיעים את הקוביות הרוטטות על פני המחבת, שיימסו מהר ככל שניתן לפני שיישרפו. החמאה נמסה, עכשיו היא שקופה וצבעה זהוב. מוסיפים במהירות את בשר הסרטנים, ממליחים מעט, מערבבים במהירות, 20 שניות - ובשר הסרטנים נדמה כמו חתיכות שווארמה. כף בשר סרטנים לכל אחת מן הקעריות, מעט פטרוזיליה רעננה קצוצה דק. רבים ישבעו כי זה המרק הנפלא שטעמו בחייהם, אני חושב שיש טובים ממנו.