וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרה קדושה

תיגל נשיא

4.6.2009 / 11:20

מה לא עושים בשביל זוג עיניים כחולות? ת"נ ארזה את שנאתה לעיר הקודש ועלתה לשתות קפה ירושלמי בקדוש

יכול להיות שזה טור פרידה. לצערכם, עדיין לא מדובר בפרידה ממני. ממני קצת קשה להיפרד. כלומר, אפשר לנסות, אני אפילו אשמח לתת לכם מספרי טלפון של כמה שהצליחו, אבל אני לא מאלו שנכנעות בקלות, אני לא מאלו שיש להן כבוד עצמי. הו לא. אני מתחננת על חיי, מתרפסת למחייתי, חוזרת רק כדי לשמוע שה"לא" הפעם הוא רציני ואמיתי, כזה בלי שום סאב-טקסטים שמסתתרים מאחוריו. וגם אם אני זו שעוזבת, אני עדיין מוצאת את עצמי מתחבטת שוב ושוב, מחליטה על עוד ניסיון, רק עוד שבוע, שבועיים, עד המריבה הבאה, עד שאעבור דירה, או מדינה, עד שיבוא הקיץ ויהיה יותר קל. אבל בכל זאת, אולי הפעם יהיה זה טור על סוג של פרידה.

יש אמונות שבהן אני מחזיקה באדיקות, בחרדת קודש ממש, מבלי שום סדק שיאפשר לספקות להיכנס. אני מאמינה באותו אחד שיושב שם למעלה, משוכנעת לגמרי שהגירודים של הכלב שלי הם תוצר של אלרגיה ולא פרי דאגתי הפולנית, ואני לא אוהבת את ירושלים. כל ההיסטוריה הזו, כל הדם שנשפך בה, הפכו אותה לסוג של אנדרטה עבורי - יפה, קשה וחסרת חיים. ביקורי המעטים בעיר שאמורה לשמש עיר הבירה שלי גרמו לכך שאפילו בלונדון או בניו יורק אני מרגישה יותר בבית, יותר אני בעורי - מה שכמובן רק מנע ממני לבקר בה פעמים נוספות, מתוך פחד מפני התקפי חרדה מינוריים. אבל נו, תסמכו על זוג עיניים כחולות שיצליחו לגרור אותי ממבצרי שבתל אביב.

הוא החליט לגרום לי להיפרד מאותו אנטי ירושלמי שלי, ואיכשהו חשבתי שכל עוד זה לא דורש להיפרד ממנו, אולי זה יכול לעבוד. ובאמת, איפשהו בין הסמטאות, בין מוסררה לנחלאות, או איזה שם שהם לא מצאו לשכונות האלו שלהם, הרגשתי את זה. לא עוד אותה סלידה עקשנית, אלא סוג של התרככות, צביטה בלב, אפילו אגזים ואומר התרוממות רוחנית. אבל כדי שאוכל להתרווח לי בעיר האבנים הצהובות, עליה לעבור עוד מבחן אחד, ואולי החשוב מכל: מבחן בתי הקפה. הוא התעקש לבחון את העניין באמצעות קדוש (במלעיל), וכדי לשכנע אותי הוא שלף טריק זול אך יעיל: "זה כמו התחתית".

למרות הסתייגויותיו של החבר המקומי, שהתעקש שקרנו של המקום דעכה אחרי השיפוץ וההרחבה, כבר היה ברור שהפור נפל על אותו הקדוש, ואיך לא, בעצם? מדובר בבית קפה/קונדיטוריה המתהדר בלוגו של מטחנת קפה ושעל פי המפית פועל מ-1967. כמה רע זה כבר יכול להיות? אז ככה: עשרה רביולי בטטה ברוטב נוזלי מדי שמורכב מקרם פרש, מסקרפונה, קשקבל ופרמזן, הצליחו לעלות 49 שקל; לזניית הגבינות (42 שקל) הייתה מימיית ותפלה; ומוס השוקולד והנוגט (27 שקל) היה כבד ומתוק מדי. נקודת האור היחידה הייתה עוגת הגבינה והדובדבנים (27 שקל), שהצליחה לספק טעם מצוין של בית באמצע כל דוברי האנגלוסקסית שמסביבנו. חבל שגם זה התפוגג עם אספרסו (7 שקלים) ממש לא טוב, שלהזכירכם עשוי מאותו הקפה שנמרח על הלוגו.

אני מודעת לעובדה שהמקום נחשב לסוג של בית בעיני רבים, אבל אני, שמגיעה אליו בלי שום סנטימנטים או דעות קדומות, הרגשתי כמו תיירת שנפלה למלכודת. בדיוק כמו אותם המקומות בחו"ל שנראים אותנטיים ומלבבים, אך בעצם חסרים את אותו אקס פקטור ייחודי. ולמרות זאת, זו סוג של פרידה. בינתיים אני לא אזנח את ביתי המזוהם והיקר להחריד בשביל לנשום אוויר הרים - אבל, שימו לב, המשפט נפתח במילה בינתיים.

בקטנה
סקס אפיל: בכל זאת יש בה משהו
אנשים: אמריקאים, ספרדים וגרמנים
עיצוב: נעים
שירות: חסר הומור
הפוך קטן: 10 שקלים
ליד ההפוך: מאפים מפורסמים, מסתבר
טיפ: להתמקד בעוגות
גישה לנכים: כניסה יש שירותים אין
שורה תחתונה: לא בית

קדוש. שלומציון המלכה 6, ירושלים. טל' 6254210-02. פתוח: א'-ה' 07:00-24:30 ו' 07:00 עד שעה לפני כניסת השבת, מוצ"ש עד 24:30

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully